למה אני כל כך אוהב את יום העצמאות? התשובה קלה מנשוא. אני בעצמי נאבקתי על עצמאות מהרגע בו פרצתי לעולם. היו קרבות קשים, אני מודה, אבל שרדתי. הצלחתי, כי לא נתתי לאחרים להשתלט לי על החיים ועל הרצונות.

משחר נעורי יכולתי לדמיין  את הסיטואציה לפרטי פרטיה, כשהיום המיוחל יגיע: רוח תכה בפני, וידי השמאלית תשלח אל מחוץ לחלון הפתוח, לקמוץ קצת חירות מזרימת האוויר החופשית. יד ימין על הגיר, רגל ימין על הגז, אופק רחוק. זהו הזמן, זה היום, זה הרגע, החופש קורא לי מכל הכבישים...

מהשנייה הראשונה בה עמדתי על דעתי כמהתי לשבת מאחורי ההגה.  בגיל שנתיים קבלתי לאפיקומן תלת אופן  וקרעתי איתו את כל שבילי הגן הציבורי, וגם כמה זוגות מכנסיים, אבל ממעל האפילה תמיד דמות מחמירה ומכבידה של הורה, ואצבע מורה לא הפסיקה לנופף לעומתי : "לאט יותר! לא לדרוס ילדים בדשא!  להסתכל ימינה ושמאלה לפני שחוצים את הכביש!". אוף! תרדו לי מהגב! רוצה לעשות מה שמתאים לי ולא מה שאחרים מצפים ממני לעשות! הא. מסתבר שזה לא עובד. תמיד צריך לשמוע לגדולים יותר, שהם כמובן גם מנוסים, חכמים, ובוגרים יותר. בכתה בית, הלכתי לישון ערב ערב בשעה שמונה, הכנתי שיעורים ועזרתי לזקנות לחצות כבישים, בלי לשכוח להסתכל שמאלה, ימינה ושוב שמאלה. חשבתי שזה יקנה לי נקודות זכות ויאפשר להורים שלי קצת להרפות אחיזה, אבל הם כנראה הכירו את הסחורה שלהם לא רע. את ה BMX  שהבטיחו לי ליומולדת שמונה לא קבלתי, אז אחרי שבוע וחצי הפסקתי עם החנוניה וחזרתי להתנהג כמו ילד נורמלי. אימא בכתה לסבתא בטלפון שאני פשוט "משולח רסן".  וזה רק בגלל ששרפתי את כל הפוסטרים בחדר בל"ג בעומר. ביג דיל, מה היא עושה עניין מכל דבר?! וחוץ מזה, זה החדר שלי, ועצבנה אותי התמונה המעפנה של הילדה עם הפרח. לא סובל קיטש.

את הסקייטבורד החרימו לי ארבע שנים אחר כך, כי הלכתי מכות עם איזה שחצן על רולר בליידס והוא התגלגל למטה עד שנעצר בין המכולה הירוקה של גברת מרים כל לזו של שוש פח-טר בסוף הרחוב.

בבר מצווה קבלתי מתנות מהדודים, ובניתי על לרכוש מטוס קל, אבל ההורים הכניסו את כל הכסף לחשבון חסכון "כדי שיהיה לך ממה לקנות מכונת כביסה, כשתתחתן" למה אני צריך מכונת כביסה? הרי ממילא אשתי תכבס – אז שהיא תקנה! איך אני אתנייד? בטרמפים? רוצה שליטה על הזמן שלי! (ועל של אחרים, אם אפשר. אני טיפוס מאוד כריזמטי, מנהיג מלידה).

 תמיד ידעתי בדיוק  מה אני רוצה בערך, ואיזה שאיפות נעלות תופסות מקום מרכזי בחיי, ועם השנים הלכו השאיפות וקבלו מימדים מופשטים פחות. גולף, אדומה, גג נפתח. סטים כפולים של פנסי וואסח מקדימה ומאחורה, ובגאז´ גדול (שיהיה מקום להרלי דייווידסון). גם המימדים שלי הפכו למופשטים פחות, וההורים התחילו לפחד מלהגיד לי מה לעשות כי הם טעמו ממני הרבה נחת. מהזרוע.

שלשה קייצים עבדתי קשה מאוד, בגביית דמי חסות מהבעלים של המכבסה בשכונה, שהיה איש עקשן (זכרונו לברכה, דווקא היה טיפוס חביב. על כל פנים,עם הבן שלו קל יותר לעשות עסקים). את האוטו קניתי, וחיי השתנו מן הקצה אל הקצה.

כשהייתי קטן היה לי רע. אמרו לי מה לעשות, צוו עלי לקחת אחריות. אבל אני לא רוצה אחריות, אני רוצה חופש אמיתי, חירות, כמו של מדינת ישראל. כמו שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, בלי ששאר העולם יפקח על צעדיה, ככה אני. אמרתי את זה שלשום לאבא, והוא חתם בשתיקה על הצ´ק. כנראה שהסכים עם כל מילה שלי, או ששרירי המשתרגים בנונשלנטיות על זרועי החסונה למדו אותו שכך עדיף.

ילדות עשוקה. כך יסכם כל בר דעת את חשכת התבגרותי, ללא אמברקס להיתמך בו בשעות קשות, או אורות מצוקה לעיתות ערפל ואובך.  אבל עכשיו הכל השתנה. אני כבר בן 17, עם ניסיון חיים, שכל וכסף. והכי חשוב – רק אני קובע מה לעשות, לעצמי ואחרים. יש כאלה שזה מעצבן אותם, אבל תמורת סיבוב על הגולף שלי, הם שותקים.