פַּעַם הָיְתָה קֶשֶׁת בְּיָדִי
פּוֹרֶטֶת עַל מֵיתָרֵי הַכִּנּוֹר.
מְנַגֵּן הָיִיתי מַנְגִינוֹת שֶׁהִלְחַנְתִּי.
הַיּוֹם, הַקֶּשֶׁת  כְּבָר לֹא בְּיָדִי.

הַכִּנּוֹר שֶׁאִתִּי מַמְשִׁיךְ לְנַגֵּן.
הַמַּנְגִינוֹת כְּבָר אֵינָן
מַנְגִינוֹת שֶׁהִלְחַנְתִּי,
אַךְ בּוֹקְעוֹת מִנִּבְכֵי נִשְׁמָתִי.

מַנְגִינוֹת חֲדָשוֹת עֲצוּבוֹת
מַנְגִינוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רֶטֶט
מִמֵּיתָרִים שֶׁמֵּנִיעַ רַק רוּחַ
כִּי הַקֶּשֶׁת כְּבָר לֹא בְּיָדִי.

מַנְגִינוֹת  שֶׁחוֹדְרוֹת אֶל הַלֵּב
וְנוֹגְעוֹת בְּנִימִים נִסְתָּרִים
שֶׁלָּהֶם נִדְרֶשֶׁת רַק רוּחַ
כִּי הַקֶּשֶׁת כְּבָר לֹא בְּיָדִי.