בְּכִנון אלי מוסד
בקוּם נפש הסדרים
לקול תחיית אומת זקנים
לטלטולי ניצניה
ויקרא אלי ממעמקים
ממעמקי נשמת רזים
ואנכי בסוף מדבר
בצל צלמות
ויקרא אלי, ויאמר צו
ויאמר צו את ההולכים
לבלי דעת, לבלי משׂים
לבלי שביליה
ולא ראה נתיבותי, לא שהה כְּדַי
רק ויקרא אלי ונעלם
ולא חש את הדבקים
שמתפרדים, נאבקים
ולא חש את הצריבה בעור החם
רק ברוחו נאדרה התיז חולות אל בין עיני
מטשטש מה שממילא לא נראה
במגפיו המגודלות עִקֵב דרכים עקלקלות
שנשטפו אל מול גשמי הסערה
אך הוא דבק בקריאתו
והדהודיו מהדהדים
דופקים על לב, על חדרים, על מחילות
והוא קורא לי, ויקרא
קורא לי צו, ומתהלך
משאירני כאן לגווע
משאירני כאן
להישרף
איֶכָּה?
