"כנור היה לו, לדוד, למעלה ממטתו". לילה ויום. לא זרים הם, אינם לבד. מתוך היום הפעיל וגדוש המעש, עוברות המחשבות אל תוך הליל. מחוברים הם- מחשבה, ומעשה. ואם המעשים- מעשים שבכל יום הם, הרי לך שגם המחשבות, מחשבות שבכל יום הן.. מעטים הם אלו המצליחים לרומם את לילותיהם מעל ימיהם, להפכם לקרקע מרופדת, לתקרה פרוצה הנושקת לשמיים. מעטים הם אלו המצליחים לעצור את רדיפות הימים, למנוע מהם להשתלט על הלך החיים, ובלילה- לחיות את החיים, באמת. כזה היה דוד. כנור היה לו, לדוד, למעלה ממטתו. כיוון שהגיע חצות הלילה, היתה באה רוח צפונית, ומנשבת בו. היה מתנגן לו הכינור, ומנגן את מנגינת חייו של מלך ישראל. לא מנגינת יום-יום, המלאה צלילים צורמים, כי אם מנגינת לילה, המזכירה לנו, שגם צלילים אלו, הם חלק מאקורד. ופתאום, כשעלה עמוד השחר, היו אומרים לו: "עמך ישראל צריכים פרנסה". ורק הכינור- מנגן...