חולפים ימים והמשוררת,

לא כתבה מילה חדשה.

בדף הלבן

כאילו עמדו מלכת מכאוביה,

בחדרי ליבה.

בחוץ נושבת הרוח

משחקת משחק שובב,

בעפיפון ססגוני אותו העיף בצהלה הילד.

והמשוררת

מתבוננת מחלון ביתה במראה זה,

המעלה חיוך בשפתיה .

שכן צחוק זה תמיד מעורר בתוכה

את חלומה להיות אם .

עתה

לאחר שאספה בתוכה,

הרהור ורגש.

למראה הילד ועפיפונו

יצא אל הנייר כל הנסתר ,

שהיה חבוי בה כל כך הרבה ימים .