היא מתיישבת במרחק מה מהאיש המאפיר בתחנה, שומטת את התיק, מחכה. האוטובוס לא מגיע. היא מחפשת דבר מה שתוכל לתלות בו מבט משועמם. שתי ציפורים נלחמות על הכביש, דוקרות זו את זו במקוריהן הקטנים, והשלישית צופה בהן מן הצד. אילו ידעו כמה מטופשות הן נראות מלמעלה...
שניהם מתבוננים במחזה האומלל, והוא פונה אליה, כאילו הרגיש שההסתכלות המשותפת יצרה קשר בין שני אנשים זרים, שדרכיהם נפגשות לרגע בתחנה: "הכהים הם הזכרים, הבהירה היא הנקבה." היא מנידה את ראשה בנימוס, סוקרת אותו במבטה, והוא חש צורך להמשיך. "הם רבים עליה, מחזרים אחריה." שניהם מחייכים, והיא נזכרת שהאביב התחיל רשמית, ומחזירה את מבטה אל הציפורים.
הנקבה התיישבה על הגדר, ושני הזכרים עפים בעקבותיה וממשיכים כנראה להיאבק בין השיחים. היא מתמקדת בציפור הממתינה בסבלנות, במבט מהורהר. הזכרים נעלמו.
"גם אצל הציפורים, זה כמו בני אדם. שניים רבו עליה, בסוף נשארה לבד." הוא אומר במין פאתוס עילג, ילדותי. היא מחייכת ומסבה את עיניה אל הציפור. הציפור ממשיכה לתהות לנפשה עוד כמה רגעים, ואחר כך מתעופפת בקלילות ומתרחקת. אנחה משותפת, בלתי נשמעת, עולה מספסל התחנה. האוטובוס מגיע. נערה צעירה עולה, משאירה בתחנה איש זקן ואבוד.
