טביעת אצבע
בינות אצבעותי חש החסר, כל כולו ממשי בידי היבשות.
זרועות פועל נקראות הן בפי הסובבים,
והמעדר לא מש מידי.
חופר באדמה, מיישרה,
לא מניח לרגב אדמה לבצבץ מעבר למקומו הראוי לו,
ניצוד בעיני- ומיד איננו.
הזמן היטיב עמי. כבר אינני זקוק לכבישה נוספת, אין אני צריך להביט לאחור ולשאול למשעולי.
כל השלחין שהעמדתי מזרימים מגבוה- עורק, וריד, נים.
דרך הושת, אל הלב, ובחזרה.
מזככים כל מחדש.
גן שניטע כבר לא ישוב לעברתו. יציץ, יפרח , יניב פרותיו.
האם לקוטפם?
ולכי יפלו ידשנו הקרקע – שולם שסופו להתגדל.
ובהנאתו יבשר בוסרם, ולואי שַמְנָם.
