בעזרת היוצר ´צורה בקפה´, נציג דברים שהוקראו במפגשי צורה.
בפעם שלפנינו לא היה תרגיל מסוים. כל אחד הביא קטע שהוא כתב וניסינו למצוא את נקודות התורפה בקטע ולהעיר הערות מועילות.
תודה לכל מי שהגיע למפגשים.
רח´ לב הזהב- במכונית / שי דוידס
אל תכבי את הבלוז
המתמשך הזה
מאוחר מידי לשיר אחר.
זה הזמן בו יד מושטת
שיער
פנים
צואר
דברי בשקט בשקט
גם אם לא אשמע
אמרי
מילים מילים מילים
חַכִּי-
סגרי את הדלת
ייסגר האור
נדבר על מחר,
היום, אתמול.
...
שיער
עיניים
מבט
זה קורה לאט לאט
בשעות הכי קטנות
אז אולי "כדאי ש
תלכי
כבר מאוחר"
והבלוז--
הבלוז נשאר.
- - - - - - - - - - - - -
אהבות אינן מתות גרסה 1 / נ.נ
ללא מענה
עוד מכתב,
אחרון.
ובו אבקש,
שלא תשיבי לי.
גם כך אני יודע,
כי תשובתך,
לא תיכתב לעולם.
אבל רוצה אני להאמין,
שלא ענית לי,
כי ביקשתי ממך
לא לענות.
מענה
אינני יכולה
להיענות לבקשתך.
כל עוד אתה תכתוב לי
לא אוכל
שלא להשיב.
לא נעתרתי לבקשתך
שלא לעזוב,
ואתה לא נענית
לבקשתי שלא לאהוב.
ולכל מקום שאלך,
לא תרפה ממני אהבתך.
גרסה 2 לאחר קיצור ושיפוץ
לְלא מַעֲנֶה
עוֹד מִכְתָּב אֶחָד.
אַחֲרוֹן,
וּבוֹ אֲבַקֵּשׁ,
שֶׁלא תָּשִׁיבִי לִי.
כָּעֵת, שֶׁהָלַכְתְּ,
נוֹתַרְנוּ רַק שְׁנֵינוּ:
אֲנִי וְאַהֲבָתִי אֵלַיִּךְ.
מַעֲנֶה
אֵינֶנִּי יְכוֹלָה
לְהֵעֲנוֹת לְבַקָּשַׁתְךָ,
כָּל עוֹד לא חָדַלְתָּ
לֶאֱהוֹב אוֹתִי.
לְכָל מָקוֹם שֶׁאֵלֵךְ,
אַהֲבָתְךָ לא תַּרְפֶּה מִמֶּנִּי.
- - - - - - - - - - - - -
תשעה חודשים, שתי גירסאות, אחד אלוהים. / מנחם דוד
את השיר כבר פירסמתי כאן. הוספתי גם את הקטע שמנסה לומר את אותו רעיון בדרך אחרת.
באתי למשרד הפנים. להגיד.
התיישבתי מול הפקיד
במבטו הרשמי מילא את הטופס (17386/4 א)
"הריני לדווח", אמרתי
"עוברים עליי תשעה חודשים
כמו,
כמו בלידה - בלי
בלי מעשה האהבה
בלי הצמדת אזני לבטנה
בלי ריצה לָסוּפֶּר להשיג חמוצים
בלי הקאות בלי בדיקות בלי רופא ואחיות - - "
הפקיד - טרוד עד בלי די בחשכת יומו -
סימן באצבעו על מקום החתימה
המשכתי, "זה לא מסובך" (אני מגיע אל הנקודה)
הפקיד סובב את הטופס חזרה אליו
פניו, לעזאזל, נותרו קפואים.
"ופשוטים ופשוטים הדברים
אבל אלוהים - -
לא לי פתרונים."
בלחש הוספתי
"לי, הצהרה ותשעה חודשים."
חתמתי על הטופס ביד רועדת
*
... יצאתי להמשיך בספירת הימים.
יצאתי מביתי, עטוף במעיל כהה, בחוץ ירד גשם אוורירי. הלכתי למשרד הפנים. "הפעם לא אלך בין הטיפות. אלך לומר את אשר על לבי. לקבל אישור לדברים. הרי אני לא מדבר סתם. אני לא חושב סתם. אני לא חי סתם. יש לזה ערך. אפילו המדינה מכירה בזה, אני בטוח."
הגעתי בשעה בה אין לחץ על הכניסה. המאבטח הסתכל עלי. אולי חיפש איזה תיק נסתר, לבדיקה. "יש נשק" הוא שאל, לא יכלתי לומר את האמת. סיננתי "לא" מהיר. נכנסתי בצעדים חפוזים ולאחר מספר דקות-מלאי-עצבנות הגיע תורי. התישבתי מול הפקידה והיא במבט שואל, אמרה "כן בבקשה."
שלא תבין, אני מתכנן את זה כבר תקופה ארוכה. עברו בראשי כמה וכמה תסריטים, איך אפשר לומר את זה בלי לעורר גיחוך שלא יחשבו שאני הזוי או משהו. אמרתי בקול רועד, "אהה.. אני רוצה, כאילו, להצהיר משהו וחשבתי שזה המקום המתאים." לא היה נראה שהדברים שלי עשו עליה רושם מבולבל או משהו. אולי כל יום באים לכאן אנשים ושוטחים את ליבם (באותו הרגע התברר לי סוד שמו של שמעון בן שטח. ששמע (שמע - שמע) כל מי ששטח בפניו צרותיו) היה רגע של שקט, כאילו שמחכים שמשהו יקרה ויבהיר את המצב, ולאחריו היא הוציאה מאחת המגירות טופס למילוי. היא אחזה בעט וחיכתה. שוב הגעתי בחיי לאותו רגע בו אין ברירה.
אמרתי לה, בשטף, והיא תיעדה. כן, תיעדה זו המילה.
"עוברים עליי תשעה חודשים
כמו בלידה - אבל
בלי מעשה האהבה
בלי רגע הבשורה, בלי הצמדת אזני לבטנה
בלי ריצה לסופר להביא לה חמוצים
בלי הקאות בלי בדיקות בלי רופא ואחיות - - "
הפקידה, שכתבה את הדברים במהירות, הגביהה את החותמת – חותמת המדינה – להכות בדף.
"לא סיימתי," אמרתי והזזתי מעט את הטופס. הייתי כבר לקראת סיום.
"ופשוטים הדברים, הנה הם כתובים וצריך, צריך בם לגעת
את פתרון הימים אבקש מאלוהי כל הזמנים
לי - - רק סיפור תשעת החודשים. "
מבלי סיבה, הרגשתי איזו הקלה, הפקידה הגביהה מבטה, שמעתי יחד עמה, את קול-המון החותמת חותכת את האוויר פוווושט. ניתן לומר את המלה. התרגשות.
הודיתי לה ללא קול ובשקט יצאתי את המשרד, להמשיך את הימים.
תגובות