אינני נרדם ללא קריאה מהבילה לכנפי השכינה:
דעי, אנוכי כפות לך במילה האחרונה לעת ערב
והיא – מסרבת, כמעמידה במבחן שאכן והנני בן-ערובה.
כנפי ברקים מתעתעים בלבי כחזון כל המלעיזים
גל קריאות פעורות קורן לעברי
אך תשובה לה כולי פועם: אין.
ולפתע מיטתי רוטטת וגופי מהביל
קריאתי גוברת מכוחי לזעקה בחכי:
"לא לכבשן אפול!"
וכמתנה בהיסח-דעת
עיניי מפעפעות בקדרת הרותחת
וידיי קורסת מנטל הלילה
והנה היא מתגנבת,
הנה היא חובטת:
שאגת החלימה החוצבת.
