סירת דייגים קטנה עשתה את דרכה ללב ים. על סיפונה הצטופפו יחדיו שלושה אנשי צוות: ג´וזפין, פרנסואה ואדם נוסף ששמו נשאר בגדר תעלומה, כפי שתמיד היה. הם עשו את דרכם ללב ים במרדף אחר להקת דגים כזו או אחרת שנצפתה שם מבעוד מועד.
הם היו צריכים להגיע לשם מהר שכן, ענף הדיג שבעבר היה בשליטתם של דייגים קטנים, שדי שהיה להם קרש מעץ שצף, נהפך עתה כבר למקום צפוף, עכשיו שחברות ענק כיסו את השוק במקום אותם דייגים קטנים. חברות ענק שהפעילו ספינות דיג מברזל ופלדה שצפו מעל פני המים כלווייתנים מאיימים כבר לא השאירו מקום כלל לאותם דייגים קטנים דלי אמצעים. אם הם היו רוצים להספיק להרוויח משהו מהשלל בטרם להקת הטונה תגרף במלואה על ידי אחד מאותם לווייתני ברזל היה על סירת הדיג להגיע אל הלהקה מהר.
העיסוק בדיג היה מבחינת שלושת חברי הצוות הרבה יותר מסתם תחביב, הוא היה הפרנסה עבורם. שלושה אנשים שעלו לצרפת, חסרי שם, חסרי משפחות, חסרי לאום. ללא שום השכלה, בלי כסף ועם מעט מאוד במשותף היו שלושת האנשים שעתה עשו את דרכם ללב הים, מבלי שכלל יהיו מודעים למה שיהיו עתידים לגלות.
"לשם" אמר אותו איש מסתורי חסר שם. אך איש לא הבין אותו, הוא אמר "לשם" בשפתו שלו, שפה שלא הייתה ברורה כלל לשני חבריו הצוות הנוספים. הם הביטו לתנועות ידיו שכוונו לכיוון ממנו הגיעו- החוף.
שלושתם יחד שפשפו את עיניהם בחוסר אמונה. הם כבר היו באמצע להקת הטונה, צבע המים היה כהה כל כך היכן שעברה הלהקה עד שהיה ברור שכבר שטו הרבה זמן בתככיה. כול שנותר להם עתה היה להוריד את רשתות הדיג ולהמתין לשלל.. הם המתינו כך שלוש שעות, אולי אפילו ארבע שעות, ועדיין הם היו היחידים להיוותר בנוף. אף אחד מאותם ספינות דיג מגודלות לא הגיחה. אף סירה נוספת לא הצטרפה למרדף. כול אחד מבין השלושה ידע היטב מה הייתה הסיבה, אך הם היו נואשים. לא הייתה ברירה, הם היו חייבים להסתכן.
רשתות הדיג כבר היו מלאות, מבטיחים רווח עצום לכשיחזרו, אם יחזרו. תנאי שהודגש במיוחד ביום מסוכן כמו היום. כול שלושת חברי הצוות ידעו שאת התחושה השלווה והפסטורליות של הים הייתה לא יותר מאשר תעתוע. חזאים חיזו את בואה של סערה, ולא סתם סערה, היום שכינו אותה "הסערה של המאה" של האלף אולי. היה עליהם לחזור לחוף עתה ומהר, אך אחת מרשתות הדיג נתפסה, מלאכה שדרשה פרק זמן לא מבוטל של שעות אם היו רוצים למשות אותה כהלכה מהמים. אך איש מהם לא רצה לאבד דגים בשווי כה רב. בליאת ברירה ירד אחד מחברי הצוות למים והחל לנסות להזיז את הרשת הנה והנה. עיניו המפוחדות הסגירו בדיוק את מה שהרגיש. המים שנראו רגועים לא היו כך כלל ועיקר. אומנם פני השטח שלהם היו חלקים מאוד, אך אי שם למטה מערבולות לא נראות החלו להיווצר, כתוצאה מלחצים עצומים מרחק של עשרות אולי מאות קילומטרים משם.
לאחר שנוכח שאין ברירה הדייג חתך את הרשת עם סכין שהחזיק בידו והחל למשות את עצמו מחוץ למים.
הוא עשה זאת תחילה באטיות מאחר והייתה לו תחושה מוזרה מאוד שלא משנה מה יעשה כבר היה מאוחר מדי. השמיים מעל לסירת העץ הקדירו לגמרי. עננים שחורים כיסו את הרקיע הכחול. והרוחות, רוחות חזקות שכאלה מעולם לא נישבו על ראשיהם של אף אחד מאותם שלושת דייגים מעולם. רוחות שבכוחם האדיר גרמו למים לנוע, לגלים עצומים להיווצר, לאופק להעלם מאחורי לא יותר מאשר קיר של מים. ידיהם של כול השלושה נשלחו מיד מבלי מחשבה אפילו אל כובעיהם. הם תחבו את ראשם כך כולם פרט לאותו איש חסר שם פנימה לתוך הסירה. אך בין אם יתחבו את ראשם פנימה ובין אם לא, בין אם יעצמו את עיניהם ובין אם לאו איש מהם לא הצליח להדחיק את הפחד שנראה כמתגבר בכול פעימת לב. אותם השניים עוצמים את עיניהם ותוחבים את ראשם בין רגליהם החלו להרגיש כיצד הם ניתקים מעל פני השטח, מהים. מונפים באוויר סביב דבר מה שדמה להילה שזרחה ברדיוסים כה נרחבים סביב למה שהחל להתבהר מהאופק. אם היו מרימים את מבטם כפי שעשה זאת השלישי מבעד לסירה היו רואים כיצד מבין הערפלים ורססי המים הרבים שהסתירו את פני השטח החלה להתבהר צורתו של משפך ענק שכאילו ינק את כול האוויר פנימה, את כול המים, את כול מה שנקרא לדרכו.
שלושת חברי הצוות, גוספין, פרנסואה וכן השלישי והאחרון שאיש לא ידע את שמו הספיקו לשאת תפילה חרישית בטרם נבלעו בעין הסערה...
********
גלים חינניים ליטפו את שערו של פרנסואה, את ידו של ג´וספין ואת רגליו של האיש השלישי. אותו ברנש עלום שם הסתכל במים הזכים צלולים בהנאה והרים את מבטו לעבר השמש החזקה שזרחה במלא כוחה לא הרחק מעל. נוף שליו שכזה לא נראה בשום מקום, מעולם. אף רחש לא נשמע, אף ציוץ של ציפורים לא עלה. רק רחש הגלים המלטפים מתנפצים על חול הים הרך בשלווה, בהנאה. משב רוח קל פיזר את שערו הפזור לאחור של אותו איש ולפתע פסק, רק בשביל להמשיך בשנית. עושה זאת בעיטוי מושלם עם הגלים הרכים, כמו תזמורת מכוונת היטב. האיש התקדם, נע מעל לג´וספין, נפרד לשלום מגופתו הצפה של פרנסואה שהחלה לעשות את דרכה חזרה לתוך הים. הוא הביט באי שאליו נקלע. אי שליו מזה לא יכול היה לבקש אפילו. עצים טרופים, עצי דקל וקוקוס ומנגו כיסו את פני השטח שלפניו. וככול שהרים את מבטו התחוור לו יותר ויותר שהאי היה קטן, מצומק. למעשה הוא יכול לראות את קצהו, הוא ראה כיצד האוקיינוס הגדול מקיף את האי הבודד שעמד כלא יותר מאשר פיסת אדמה בלב כל המים הללו. האיש חסר השם נשק קלות לידו של ג´וספין ההוזה שמלמל דבר מה בשפתו המשונה בטרם נפח חיים. לאחר שסגר את עיניו, החל לעשות את דרכו ללב האי. היכן שגבעה קטנה זרחה באור כחלחל, מים! מתוקים! נווה מדבר בלב מדבר של ים! הוא עשה את דרכו מבעד לחורשה של עצים שהקיפו בחצי מעגל את מעיין המים המפליא הזה. תוך צעדים מעטים הוא הגיע לרגליו ולגם לגימה ארוכה ממה שיש היגדירו כסם החיים –מים. ולפתע הוא נסוג לאחור. דבר מה, מוזר מאוד, הציץ לפתע, בוהה בו מפי אותו מעיין פלא. מעיין שתחילה חשב שפרץ משני אבנים חצויות. אך עתה לאחר שהתגבר על ההפתעה הראשונית הוא ראה לפניו בזוג עיניים שבהו בו. מהאף ומהגולגולת ובכלל מכל מקום בקעו ממנה המים, זורמים החוצה מעט. הוא הביט סביבו ונוכח שהראש היה רק חלק מגוף. גופה למעשה, גופה שנהפכה במהלך מאות השנים לשלד, שלד שנותר שלם לגמרי. בין ידיים קפוצות החזיק אותו שלד בקבוק, לא יותר מבקבוק זכוכית פשוט. עם אצבעות רועדות מרוב התרגשות פתח האיש עלום השם את פקק השעם. הוא הוציא מתוך הבקבוק את מה שכבדרך נס נשאר שלם, מכתב מימים עתיקים עד מאוד. למעשה היה זה הרבה יותר ממכתב. היה זה סיפור, סיפור ארוך במיוחד. מבלי להרהר פעמיים החל לקרוא אותו איש את המכתב, מכתב שזה מאות של שנים לא ידע אוויר, נשמר בתוככי בקבוק במשך מאות אולי אלפי שנים ליום הרה הגורל שבו סוף כול סוף ייפתח ויגולל לעולם את סיפורו. למזלו הרב של אותו איש עלום שם הוא לא ידע כלל לקרוא את אותה שפה בה נכתב הסיפור, שכן אם היה קורא זאת היה מבין זה מה שהיה נגלל לפניו.
"ברשומות אלה יתגולל לפניכם סיפור הרה גורל. סיפור מרגש על חיים ומוות. סיפורו של אציל. סיפור זה הוא לא יותר מסיפור נוסף בדברי הימים. אך אם זאת הוא קרה, ומין הראוי שמישהו יתעד אותו. מי אני ומה הסיבה שאני כאן? מה פשר האי המקולל הזה והאם יש מוצא? זאת כלל אינו חשוב, מה שחשוב הוא שהאדם אשר יקרא את הרשומות הללו, כפי שמובעות בתוך קלף זה לא יהיה האחרון. ומי מאותם אלו שבכל זאת לא יוכל לכבוש את סקרנותו אל לו לדאוג כלל לדבר זהותי. אני אינני יותר מאשר סופר פשוט של דברי הימים."
אותו איש חסר השם ניתק את מבטו מהמגילה בעלת החיבוטים והצורות המוזרות ונבעט לאחור, הגולגולת של הגופה חייכה אליו...
