עירית,
אינני כועסת עלייך. אולי פשוט לא ניחנת בלב לאהוב. אולי אני לא ניחנתי ביכולת להאהב.
אני קוראת את שכתבתי לך, ומוחי דוחפני בכוח אימתני ולוחש לי את הנוחם היחיד שיכול לתת בי: ואולי צודק הוא...? אולי נידון האדם למות כל חייו על מנת לחיות? אולי לא ניתן להגיע לעומק שבאושר, ותהומות העומק כרוכים בעקיצות עקרבים ונחשים, בפיעפוע איטי של רעל לתוך הדם, בייסורי גסיסה, וחיי עצמות הנרקמות מחדש ביד מאחה, מכאיבה, אכזרית בחיוניותה?
במצולות העומק, עירית, יש רק קול אחד מהדהד ונוסר: זהו קול צרחות האנוש, המקריב את עצמו במו ידיו, לא-ל הדורש חיים.
בידיו שלו יעקוד את גופו הרועד- לסד, בידיו שלו יאחז במאכלת (כיליון... כלות...) בידיו שלו יזרום כוח הגוף, הנחשול נורא ההוד, הלבה הרותחת- שיפלס באויר את דרכו אל ליבו---
אך זעקת ליבו לא תבוא כאן
וכאשר תאחז בידו, יד איתנה ומרגיעה של א-ל אוהב, הן לא תשנה דבר. האדם את עצמו הקריב. הן מת הוא. מת!
ומרעידת הגוף הדקה, מרושם החיים הדל שנותר על הסד, יזרים השולט באין סוף- חיים מחדש... ואז תישמע הצרחה השורפת, זעקת הטבוח, העקוד המטורף, שיודע כי יקריב את עצמו לעולם... ולעולם לא די...
ולא, עירית. אל תידאגי לי.
הן יודעת את: הן ידיי עוללו לי זאת.
יש לי תמיד את הברירה למות את חיי לשטח. מרצוני בחרתי, לחיות את חיי לכאב. אם זו הדרך היחידה לי לחיות.
שירה
