בסד

עירית,

אני כותבת אלייך למרות שאינך עונה לי.

ואוליי כל חיי אני כך-

דופקת על דלתות ליבותיהם של אנשים, שלא פותחים לי צוהר לעולמם. רק בהם אחפוץ, והם שותקים עצמם- מביטים עליי במבט חודר, אך מכסים פניהם ממבטי.

מה יש בי, עירית, שגורם לי ללכת אל עבר פי פחת, אל התהומות האפלים, ששואבים אותי פנימה- ויורקים אותי בבוז, מרוסקת ושבורה?

מה יש בי שגורם לי לחיות רק בהיותי מיוסרת וכואבת? לחוש באהבה רק בהיותי דחויה?

לא תשאליני, אך אכתוב לך, עייפה, לאה, שותקת: הבז האציל, האכזר, הקר, לא יוכל להשתחרר מהכלוב האיום בו הוא נימצא. ואני- יחד איתו, משלמת את המחיר...  ואולי אף יותר ממנו.  בחומרתו , יכלא את אוצר ליבו, ולא ידע כי עשה כן. ואני- החשה את הלמות הכאב מתחת לנוצות הסמורות,- ניפעמת ונירעדת את כאבו שלו- והוא לא ידע. לא יבין. לא יחוש.

המתח הזה, עירית, בין הלוהט וגועש- לקר ומתנשא, בין החי ופועם- למת ומתפורר, קורע אותי לגזרים... ועייפתי, עירית. עייפתי מלהתייסר חיים, מלהתייסר אהבה. אך מאידך, עירית, אינני רוצה למות. ואני חשה, כי אם יעוף הוא, בכלובו, ממני- יכרסם בי המוות בכוח אימתני של כוחות הטוב והאהבה האציליים המאוכזבים שלי... העייפים שלי, הכימעט מיואשים...

א-לי, עירית, אני אוחזת בציפור נפשי הקטנה, המתוקה, הזכה, התמימה, באצבעות צורבות של הגיון מאוחר, כהגנה עצמית. אך הציפור הקטנה הזו, הטיפשה, נתנה את עיניה בעיניו, הדוברות כאב ועומק. וכעת הוא יכול לפצוע בה בכוח סכיני ישותו, גם בעודה בידיי שלי, האוהבות אותה כל כך...

את ליבי אתלה באהבת א-ל, ובאהבתי שלי. הן הוא היודע את אהבתי חסרת המענה. את הדבר היחיד שיש לי בחיי-

שזו אמונתי שלי, כי הוא אוהב אותי...

                   שירה