פרק שביעי
חוצה את מסדרונות בית הכלא בשלווה הגיע לחדר מספר שש שש תשע. חדר בו השתכנו שלושה קצינים, כולם ממלאים חמישים ימי מחבוש על טיפול לוקה תחת אש. בהסטה מהירה של הבריח ניצב באמצע התא. חיילים רדומים במדי אסירים עמדו בצידי התא, ישנים על דרגשים מלוכלכים שנתלו רק בקושי הודות לשרשראות הברזל שהדקו אותם.
הלילה היה שחור ואפל, הירח הוסתר במלואו על ידי עננים שחורים. סערה התחילה, גשם שטף כל פינה ופינה ברחבי הכלא. מים זורמים דרך הפתחים המסורגים. מתעטף במעיל נוסף שהחזיק בידו התקדם לעבר הדרגש המרוחק ביותר. שם היה חרוט באותיות לא ברורות ובשגיאות כתיב נוראיות שמו של האסיר
פרסון, סרן חייל הפרשים השני. הוא מיהר להניח על פיו יד חזקה והתנשא בכל שני המטרים שלו מעל לדרגשו של הסרן. הוא הרים אותו ופנה לצאת את התא, נועל אותו באותו צרור מפתחות. מוודא שכל הנוכחים ישנים היטב פסע לאחור, הלילה עומד להיות לילה ארוך מאוד חשב.
שם בחשכת צריף בודד עומד הרחק מהישג ידו של כל איש או אדם ניצב הסרן, משותק בכל חלקי גופו הודות למספר עצמות שבורות. קשור מכף רגל ועד ראש מביט היישר לתוך עיניו של אדם שמעולם לא הכיר שמע הסרן את המילים הבאות.
תדבר!!! צעק.
אבל אני לא יודע כלום... אמר פיו מלא דם.
או, אתה יודע יותר ממה שאתה מנסה לרמוז. תדבר זה ישחרר אותך, זה יציל אותך
תדבר אתנו, אתה לא תאמין עד כמה זה משחרר הקצין צחק...
משחרר מאוד ללא ספק... רק תדבר, מה אתה יודע הצחוק התגלגל, משאיר את החייל המתוחקר מושפל יותר ממה שאי פעם האמין
אבל אני לא יודע כלום!
כלום? כלום זאת מילה מאוד קשה, מאוד כללית. אתה לא מסכים? לכלום יכולים להיות הרבה פירושים
אני לא יודע שום דבר!
השיחה תמשיך ככה סחור סחור? תספר את האמת, זה יעזור
באגרוף גדול וקמוץ ריסק את פניו של המתוחקר משאיר ממנו דייסה של דם ועצמות שבורות.
אנ´לא יודע כלום!! המתחוקר סינן מבין שיניים שבורות למחצה.
המתחקר הלך הצידה, מוודא שכיסוי העיניים נשאר מהודק מסביב לעיניו של המתוחקר.
הוא לא נשבר אדוני...
וודאי שהוא לא ישבר, תן לי רגע. אני אנסה לתחקר אותו, אני חושב שמצאתי שיטה חדשה, פיתוח שלי. תלמד. בכחכוח גרון פנה הקצין המשופם לעבר המתוחקר.
אני קורא לה החוקר הטוב, החוקר הרע.... אמר בלחישה שקטה והתקרב לעבר המתוחקר.
שלום לך, פרי.. פריס.. פריסון, נכון?
כן... ענה בקול חושש.
אתה סרן בחיל הפרשים השני?
נכון אמר בהיסוס גובר.
למה יש עליך את הכיסוי עיניים הזה, חבל באטיות ובעדינות הקצין המשופם הוריד את כיסוי העיניים.
מה אתה יכול לספר לי?
על מה...? שאל בהיסוס.
על הדוכס
הדוכס?
הדוכס אלפרון אמר בשמץ של כעס בקולו.
הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה אחרי שהכרכרה התהפכה והסוסים התחילו להשתולל. הוא נעלם בינות יערות הוורדאן.
נעלם? לא ראית אותו? לא שמעת עליו, אתה לא יודע איפה הוא יכול להיות. אולי אפילו רמז?
לא ראיתי כלום! הסרן ירק לעברו, מתנענע בפרעות אל אף השרשראות שכבלו אותו.
כלום, בוא נגיד אפילו לרגע שאני מאמין לך. מה שאני בהחלט לא. מי יכול היה לראות משהו?
אני לא יודע! הסרן הסתכל הישר לעיניו של הקצין רם המעלה המשופם.
אתה חייב להאמין לי, אני לא ראיתי כלום. אני רק יודע שהשליש ניגש אליי מלפנים ופקד אליי את הפקודות לחזור לבסיס ולעמוד על משפט צבאי סיים בקול חצי שבור.
אני מבין, והאם יש אפילו משהו או מישהו שיכול לענות בגדר מישהו שיודע משהו על מקום המצאו של אותו דוכס?
הסרן כנראה התבלבל, בשאלה היו הרבה משהו מישהו ואפילו יותר גרוע הוא התחיל לסבול מכאב ראש הולך וגבר הודות ללפיד שכוון בדיוק אליו.
בעצם, יש משהו מוזר אמר אחרי שהספיק לשקול את השאלה. השליש נראה מוזר, גם הייתה חוסר התאמה מסוימת בין מה שאמר לבין מה שקרה
המשופם עכשיו חייך חיוך רחב פנה בשנית אל הסרן אני אסיר תודה לך על מה שכרגע גילת לי, אני אדאג לכך שתזכה בדיוק למה שמגיע לך עבור כזה מידע מועיל
המשופם התרחק, אבל מיהר רק להחזיר את כיסוי העיניים חזרה למקומו.
תחסל אותו, אני לא רוצה שום זכר לגופה שלו עד הבוקר לחש לחוקר השני שרק גיחך.
כן אדוני אמר בחיוך עליז במיוחד. הלילה דם הולך להישפך.
