טוב אנשים, נשים ושאר עלומי שם. תודה רבה על תגובתכם, לקחתי את הכול בחשבון ושכתבתי את הפרק, אני מודע לעובדה שאני לא ג´יימס קלביל או סופר גדול, אבל אני מרגיש שהצלחתי לשבות את מה שרציתי להגיד בצורה טובה מאוד, בנוסף אני רואה שיפור עצום בין שני הפרקים ועם הפנמת הערות העתידיות שלכם אני מקווה להצליח ליצור פרק שיענה לקריטריונים של ספר אמיתי. תודה רבה לכם על הזמן.

דפיקות בדלת העירו את אלפרון דה סאן משנתו. בלב אחוזתו הפיאודלית הוא החל לדשדש את דרכו מטה, מספר קומות. למקום ממנו נבעו הדפיקות. ראשו עדיין מסומא מקרוי השנייה הוא נאחז במעקה הלולייני שריד יחד עם המדרגות מטה. בין קומה לקומה שירד הוא נהיה ער לעובדה שלא היה כאן אדם מלבדו. עובדה שהייתה די מוזרה לכדי עצמה שכן הוא גר בלב אחוזה!

היכן כל המשרתים? איפה השומרים? ולמה אין אור במסדרונות? שאלות קשות אלו, ורבות אחרות ניקרו במוחו בעודו מחפש שביב של חיים. "מעולם לא הייתי צריך לחזור! העייפות הזאת הורגת אותי, משהו רע עומד ללא ספק לקרות" אמר לעצמו בתחושה נבואית.
 הדפיקות פסקו לפתע, וקול חלוש נשמע, מגיע מאחד החדרים האפלים שהיו בהמשך המסדרון. הוא יכול היה עכשיו כבר ממש לשמוע את הבכי ממולו. בצעדים בוטחים הוא כנכנס לחדר ממנו בקע הקול. היה חשוך מכדי מכדי לראות את מי שבכה אי שם בחדר. אלפרון לא התיר להדליק אורות בחדרים. זה היה בזבוז של כסף. המשרתים צריכים את הלילה בשביל לישון, איך עוד יהיו ערניים למחרת במטלות שלהם. והם לא צריכים אור בכדי לישון...

"יש פה מישהו?" שאל בקולו המצווה. מרעיד את הקירות.
"כן" עלה קול קטן וצייצני מבין האפילה.
"צא החוצה מייד" אלפרון לא השאיר אף מקום לפקפוק.
אל המסדרונות החשוכים, מוארים בקושי הודות לליל בעל ירח מלא הופיע דמות של ילד קטן, לא יותר מבן שמונה. הוא הצטפד בצד המסדרון, מתעגל לכדי כדור. בפניו הלבנים צחורים השתקו דמעות שלא הפסיקו לזלוג.
"מה קרה לך? בשביל זה אני משקה אותך? אה? שתבזבז את זה על דמעות שלא מעילות בכלום! תפסיק לבכות תיכף ומייד" אלפרון הרים אצבע מרתיעה לחזק את הטענה.
הדמעות פסקו מיד והילד קם, מנגב את הדמעות עם שולי בגדיו.
"איפה כולם?" הוא לחש בחצי קול לעברו של הילד.
"ברחו!" הילד הצליח להבריח יבבה חנוקה מבין ידיו.
"ברחו?" גבתו של אלפרון עתה עלתה מעלה, נעמדת תלויה בלי שום קשר לשאר פניו.
"ברחו ממה?" נשף אלפרון בכעס גובר. לא הייתה לו סבלנות לשטויות האלה, כול שהוא רצה הי עוד כמה שעות שינה, הוא כבר לא יכול היה אפילו לחשוב בבירור. על זה הוא מפרנס 300 נפשות של משרתים? שיברחו לו?

"מההמון בחוץ" הספיק הילד ללחוש מבין עיניים דומעות, בדיוק לפני שהדפיקות התחילו מדש וביתר שאת.
"מההמון בחוץ?" שאלל אלפרון כהד. גבתו השנייה עתה הצטרפה לחברתה שעמד עד לפני כמה רגעים בודדה שם למעלה. עתה עמדו שתיהם במרווחים שווים, מכניסים לפניו קצת פרופורציה.
"אתה, בוא למטה איתי, ותעשה לי טובה ותביא איזו נורת שמן." אלפרון התחיל לרדת בגרם המדרגות, אך עד מהרה הצעדים פסקו.
"אדוני, אני לא מגיע" יבב הילד בקולו המתבכיין, נורות השמן היו תלויות גבוה על הקיר על ווים.
קולות הצעדים נשמעו בשנית, אלפרון הניח יד כבדה על גבו של הנער הצעיר.
"תקפוץ" הילד קפץ מייד, אלפרון הרים אותו מעט באוויר.
"יפה, עכשיו תדליק את הזמן, ותעשה את זה מהר" היה חשוך מדי מכדי לרדת בגרם מבלי להיחבל.
"לא ייתכן. המשרתים ברחו לי, אני מקווה שלפחות שומרים עצרו אותם" לחש לעצמו.
"אה... אדוני אני מאוד מצטער אבל..."
"לא מצאת אש?" אטע אותו אלפרון, צועק ויורק עליו באותה הזדמנות.
"לא
 אדוני האור דולק. זה פשוט שהשומרים הם שדופקים בדלת "
"השומרים דופקים בדלת?" המחסור החמור בגבות נראה עתה בבירור, שכן הפנים שלא נותר להם גבות לעוות החלו לעוות את קצוות פיו- דבר שלא היה מחזה נעים כלל ועיקר.
"נפרוץ אץ ה... אם ..." אלפרון לא יכול היה לשמוע את יתר המשפט שנבלע אי שם בקומת הקרקע מאחורי דלת גדולה.
"תן לי את נורת שמן! קדימה ילד!" אלפרון תפס את הנורה. ובעודו מאיר את המדרגות נעלם בינות השטחים האדומים ופורטרטים כאלו ואחרים של אבותיו.

הדפיקות הפסיקו, אלפרון נעץ מבט דרך החלון, בחוסר אמונה הוא הביט במאות איכרים שנעמדו מחוץ לשטחי אחוזתו, כולם אוחזים בלפידים בוערים בצורה מאיימת עד מאוד.
"איפה המפתחות!" אלפרון צעק יותר מאשר שאל את אותו נער מפוחד שירד אחריו בגרם המדרגות.
"אדוני, אין מפתחות יש רק בריח. את צריך להסית אותו.."
"הס! תן לחשוב!"
אחרי מספר רגעים של מחשבה הוא פנה לעבר הדלת "בסדר, אני אסיט את הבריח. זאת תהיה הדרך הטובה ביותר לפתוח את הדלת" בתנופה רחבה אלפרון הסיט את הבריח ודחף את הדלת, מתגלה להמון בחוץ ולדמויות שהחזיקו בבול עץ כבד. הם באמת היו רציניים באיום שלהם לפרוץ את הדלת? הם אמורים להיות המשמר שלו, אין להם מפתח או איזה מעבר סודי?
ממולו ניצבים בשורה היו מפקדי המשמר שלו. מאחוריהם קבוצה נוספת של אנשים שלבשו מדים צבעוניים. הוא לא הבין מה היה פשר התחפושות שלבשו אבל הייתה לו תחושה שהם לא היו סתם איזה מצעד צבעוני שעצר במקרה בפתח ביתו.
"אדוני צר לי על השעה הלא נוחה, אנחנו יודעים שאתה אוהב לישון את שנתך במלואה, אבל אני מבקש שתתלווה אלינו" לחש ראש המשמר שלו, הוא העביר לידיו מגילה צבעונית, עם חותמת שעווה, היה כתוב עליה בכתב יד רך ומסודר "למרקיז אלפרון דה סאן". אלפרון לא שם לב למגילה המוצעת לו, מבטו הסוקר נע בין כול אחד מהנוכחים בחצרו. הוא למד להתעלם מהקריאות של ההמון, ובמיוחד נועד לדעת שהיה מחוץ לטווח זריקת העגבניות ושאר ירקות השדה שלהם. הוא עבר החצי חיוך על האנשים הצבעוניים כול כך שעמדו בשערו. הוא התחיל להאמין שהם היו חלק מכוח צבאי. זאת למד מעמידתם האחידה והקבועה, למרות שגם הנשק החם שהחזיקו רמז על משהו שם.
"אדוני" חזר הקצין, מוסבר לידיו את המגילה החתומה. איש לא פתח אותה, זה היה ברור.
אלפרון מעיין בעניין במה שהיה בפנים פתח אותה לאיטו, היה לו כול הזמן שבעולם. אם היו רוצים לעשות לו דבר רע כזה או אחר כבר היו עושים לו. אולי הם רוצים להציע לו חיים בכול טוב למשך עשרים שנה וכוח סדיר חדש שישמור עליו מכול רע? אולי מינוי לכדי המשרה הבכירה של שר הצבא? כסף יכול לקנות הכול, ולאלפרון היה הרבה כסף.  ארשת פניו הבוטחת ושחצנית החלה להימחק אט אט. את חיוכו הקבוע תפס מבט סתום שהביט במילים בחוסר אמונה.
"מאסר?" "בוגד?" "הסדר ישן?" "לטובת הכלל?" "פגיעה?"
"רגע אחד. בשם כול האלים והרוחות מה קורה כאן?"
"אדוני אני מבקש ממך להתלוות אלינו" קטע את דבריו של אלפרון איש מצוחצח, לובש כולו מדים כחולים, נוצה לבנה בכובעו העידה ללא כול ספק שהוא אהב להראות מגוחך. אלפרון בחן את עמידתו האיתנה והדרך שבה צעד בביטחון, זה ללא ספק היה הקצין הממונה.
"לבוא איתך? למה? בשם כול הכסף שבעולם, מה אתם רוצים ממני" אלפרון אמר בהבנה פתאומית. מישהו חומד את כספו, זאת בוודאי הסיבה היחידה לכך.
"צר לי, אבל יותר מכך אתה לא תשמע ממני, אנחנו צריכים לקחת אותך לתא המאסר הקרוב. פקודות מלמעלה אתה מבין..." הקצין חייך בינו ובין עצמו.
"חיילים תכפו אותו בבקשה" אלפרון עדיין מוכה תדהמה הביט באנשים הנעים סביבו. זוג אזיקים מפלדה הונח על ידיו, והדמויות החלו לדחוף אותו לעבר כרכרה גדולה שנצבע בחוסר טעם מוחלט בצבעים כחול אדום ולבן.
"רגע אחד! מה אתם חושבים שאתם עושים? אה? אני יכול לשקול על להצטרף אליכם, אני יכול לבוא איתכם או שלא. אתם שוכחים כנראה מי אני נכון. כפייה על אדם ברמתי עשוי להפיל עליכם אסון גדול מאוד?"  אלפרון אמר, נעמד בעמידה איתנה, ביטחון גמור קורן ממנו, ובקול מצווה של אדם נעלה מעל כולם פנה אל אחד מאותם אלו שהיו חיילים במשמרו הפרטי.
"שחרר אותי באחת!" אמר בכול הכריזמטיות שהעניקו לו שנים של להיות טוב יותר מכולם. האיש שבויי כבכבלי קסם אחר אלפרון מיהר להוציא את צרור המפתחות מכיסו.
"מהר יותר!" אלפרון צעק גורם לידיו של אותו ברנש מסכן לרעוד בעצבנות.
פניו של הקצין שהביעו עד עתה שעמום מוחלט הפכו כמעט מייד להבעה מיידית של שעשוע. אחד מהאנשים שלצדו טען מייד את נשקו, אך הקצין סימן לו בידו להמתין. זה יכול להיות היום הכי מהנה שהיה לו זה שנים רבות. שכן הוא אהב לכפות את מרותו על אנשים, הוא אהב לעשות את זה כול העת וכול הזמן, אך רק לעיתים רחוקים מאוד יצאה לו ההזדמנות לעשות זאת נגד יריב ראוי.
קול הקרקוש המתכתי נשמע, המפתח נקבע בתוך חור האזיק. משועשע הקצין הוריד את ידו ושלישו מיהר ללחוץ על ההדק. מפלח את האוויר עם כדור בנחת באורח פלא בדיוק על ידו של אותו חייל שנשבע עד לפני מספר דקות בקסמו של אלפרון. חלקים של יד ואצבעות נפלו על רצפת האבן הצבעונית. צעקה של כאב נתווספה עם היא להמולה שרחשה בחוץ. אך חרף המאמץ הזה אלפרון נותר כפות כלפני מספר רגעים. כול המאמץ הזה היה לחינם.
"אדוני, צר לי על שאני נאלץ לעשות את זה. אבל כנס נא לתוך הכרכרה, מחכים לך במקום אחר." הקצין הצביע באצבעתו לעבר הכרכרה הצבעונית. ובנימה מזלזלת הוסיף בסופו של המשפט "אדוני האציל".
עתה אלפרון כבר לא יכול היה לחשוב בבהירות כלל ועיקר. כול שהוא יכול היה לחשוב עליו היה נקמה. ראשו הולם בו מהרצון הפראי להשתחרר מהכבלים הוא נעמד אחרי אחד החיילים, חונק אותו עם פלדה שמקשרת בין אזיק לאזיק.
"בבקשה אדוני, זה לא ייגמר טוב. תעזוב את הבחור הצעיר זהה ותכנע, אין לי זמן ואין לי רצון להיכנס איתך לתגרה" הקצין שיקר. או כמה שהוא פילל לכזו הזדמנות. סוף כול סוף אתגר. עתה הוא יוכל ליהנות מקצת פעולה. הוא הוציא את שעון הכיס שלו מכיסו ובחן את השעה. היה לו עוד שפע של זמן עד לפגישה הבאה, הוא יכול קצת לאחר.  בהכרת תודה על כך שמצא אדם כה חמום מוח הוא התיישב על חומת האבן ונעץ מבט בוחן באלפרון. הוא הופתע לגלות כי מולו נועץ בדיוק אותו מבט נסער ותאו דם היה אלפרון עצמו. כמה זמן השניים שקעו לתוך קרב המבטים הזה איש לא ידע. שכן רק לשניהם היה שעונים, והם ללא ספק היו עסוקים מדי מכדי למדוד את הזמן. אט אט הדקות חלפו, איש מהם לא העז להוריד את המבט אחד מהשני. זה היה משחק של כוח, משחק שאיש מהם לא העז להפסיד בו. משחק של כוח וכבוד!  לבסוף הקצין נהיה ער לעובדה שהזמן כבר החל לאזול והוא היה צריך להיות איפה שהו תוך שעה וקצת.  בפתאומיות כה רבה הוא הוציא את אקדחו מכיסו. קול נפץ נשמע ואבק יחד עם אבקת שריפה התפזרו מעלה באוויר, מגלים את החייל מוטל על הרצפה. נע לפי קצב נשימתו, ואת אלפרון. האזיקים התנפצו, ופצע שטחי מאוד היה מסביב לבטנו, היכן שהחזיק את האזיקים. 
"אני מקווה שהפעם תצטרף אלינו" שאל הקצין את אלפרון, מצביע עדיין לאותה כרכרה אם כי הפעם בלי אותו זלזול בקולו. הקצין הודה לאל על מזלו שהפצע היה שטחי בלבד ופלדת האזיק גרמה לבלימת רוב המכה והסטת הכדור.

אלפרון מנגב את הדם שניגר מחתכים קלים התחיל לצלוע לעבר הכרכרה. הוא התקרב מעט אל הקצין ולבסוף התיישב לצידו. הקצין פינה לו מקום ברוב נימוס, מנקה אפילו את האבק והחול מעל לחומה. אחר הכול אציל הוא אציל...
אלפרון מהסס קצת לבסוף אמר, קולו לא יותר מלחישה עמומה שנשאה על גבי הרוח.
"הרשה לי ללחוץ את ידך, היית יריב ראוי" ומבין דמעות של בכי עשה את הבלתי ייאמן, יש היגידו הבלתי אפשרי. בכול כוחו הוא שילח בקצין את אגרופו. בעוצמה כזאת שפלא שהקצין כלל נשם. אך המקום שקולות של כאב או כעס, או איזה צרחה של אימה יעלו באוויר היה שקט מופתי. הקצין קם אחרי מספר שניות, מחייך וצוחק בקול. אגרופו של אלפרון נעוץ בתוך ידו של הקצין קם גם אלפרון.
"בבקשה תתלווה אלינו" אמר והצביע לעבר הקרקע.
בחוסר אמונה מוחלט אלפרון עקב אחר אצבעתו המונפת באוויר של הקצין. הוא פשוט היה יריב ראוי מדי. אלפרון מופתע בעצמו מגודל החדשה, הוא טרם הפסיד בקרב, עד עתה. הוא נכנס בשתיקה מוחלטת לתוך הכרכרה המסורגת, צבועה בצבעי כול לבן ואדום ועצם את עיניו, מנסה להתגבר על הדמות. הוא לקח נשימה אחרונה בטרם הכרכרה החלה לנועה, משלים עם הגורל שנכפה עליו...