והפסקנו לחשוב על כול מה שקרה
אחרי שכול השאלות
לא מצאנו להן תשובה
וכול הפחדים פתאום
עמדו שם אחד אחד
חיכו שנירה בהן
עד שניפול כמו גיבורים
על אדמה מקוללת
אולי נשתחווה כמו בהצגה
רגע אחרי
שהקהל ימחא כפיים
והפסקנו להבין
למה תמיד
יציאות החירום
הם הדבר הראשון שאנחנו פותחים
אנחנו עומדים מול הימים
ומחכים
שמשהו מהם יישאר איתנו לימים
כרזות בעיר מבשרות
על סוף המהפכה
התהילה הלכה, נשארה רק פרסומת אחת
אור זוהר מהבהב
עכשיו אין פנים
רק גוף שרוקד
אחרי שכול השאלות
ייענו
נביט שוב במראה
מי יכיר את הפנים
שנשמטו מאיתנו?
הספרים הישנים עכשיו מתמלאים אבק
במלחמה ישנה
לא יכולים יותר לנצח
כול הקרבות נאבדו, כול החיילים צועדים
והאדמה שוב מחפשת מפלט
עמדנו ערומים מול הים
נתנו לרוח להבריח אותנו מכאן
לא ידענו אם לירות באוויר
או לכבוש עוד מחשבה
שלא יכלה לקחת אותנו רחוק מכאן
כן, גם לרגשות יש סוף
לפעמים
ניתן להצית באש
את הקו הלבן
עד שהוא יבעיר את כול השדות
ואנחנו נעמוד חסרי מילים
כול התשובות
לא יפחיתו את הכאב
ילדים שתלושים מתוך ספרים בלי מילים
זקנים נעצרים באמצע הדרך
ואנחנו משוטטים
מחכים לשלטים, שיאמרו לנו
לאן לפנות
גם בכעס, יש סימנים של מחלה
אולי אדישות
אולי בושה
אחרי שהפסקנו לחשוב
על כול מה שקרה
באה עוד מלחמה
והעמידה את פנינו, מול המראה
צבעים כהים, ושיער של ליצן עצוב
יריות בחצר, וגוף שנוטה ליפול
לא יכולנו לבקש יותר מזה
כול השאר, רק שאריות
ומול הים. החגים הפכו לאור קלוש
לא יכולנו לראות את עצמנו, אז המצאנו משהו חדש
לא יכולנו לאהוב, אז בחרנו בדרך הקלה
ומשם חזרה אל הסוף.
תגובות