הייתי בטוח שעברתי חלק, שעכשיו אני פשוט יותר חזק. חשבתי שאת נחלת העבר, שכל זה מאחורי, שזה נגמר... חשבתי שאפשר, אז נסיתי לצאת למסע חדש, פתאום מישהי אחרת הפכה אותי נרגש... היא היתה מקסימה, עשתה לי רק טוב, נסחפתי... חשבתי שהלב פנוי שוב לאהוב... היה לי נפלא באותו המקום, לפרקים אף הרגשתי כאילו בחלום. אבל מה לעשות, כנראה שהייתי באמת חולם, והחלום, כמו קודמיו, סופו להסתיים... התעוררתי, עם שיער סתור ועיניים טרוטות, ולב קצת יותר ריק, אל מציאות של תקוות. מציאות שפתאום הכתה בי, בחזקה, כזו שאומרת לך "עכשיו אין אהבה". שמזכירה טוב טוב שהיא מציאות של לבד, שכרגע אין זוג, מהיום זה אתה, רק אחד... היום, לפחות כך על פני השטח זה נראה, את הימים הראשונים של ה"חבד" אני חווה... ובדיוק כמו בפעם הקודמת, אוף...זה קשה... תחושת בדידות היא חלק מהשגרה, פתאום כבר לא מתרגש למחות דמעה... אומרים לי "תהנה, תחייה עם עצמך בשלווה", ולי עובר רק משפט אחד בראש... פתאום, אחי חודשיים, את חסרה... נועה, את זיכרון מתוק, אולי מר...