היית חלק מהאויר שנשמתי, כמעט בכל רגע נתון בך חשקתי. כשהייתי כעוס, מלא חימה על העולם, רק שאיפה אחת ממך, והכל הפך מושלם... היית כ"כ מגרה, נמשכתי כפרפר אל אש, משהו חזק וכל כך מרגש... תחילה חששתי לנסות, אמרו לי שאת מסוכנת, מתכון למחלות. השתדלתי, והחזקתי מעמד, עד שיום אחד ניסיתי, ונכנסת לי לריאות... הרגשתי איתך כמו ברקיע, וההתמכרות לא איחרה להגיע. היה כ"כ טוב כשאת איתי, כל מגע שפתיים הרגיש אלוהי... הפכת לחלק אינטגרלי בחיים, והם אף סבבו סביבך לפרקים. ואז, אחרי אהבה בעוצמה לא ברורה, פתאום הפכת לי לשגרה... פתאום השפתיים כבר לא רוטטות, ולפעמים גם משתעל כשאת אצלי בריאות... מתחיל לחשוב על להפסיק, ושאת סוג של הרגל, כעת את נראית לי כמו עשב מפוייח, כזה שאין עוד טעם למולל... אבל פחדתי, כמו שמעולם לא בעבר, קשה היה לתאר חיים בלעדייך, להבין שנגמר... התחבטתי עם עצמי כ"כ הרבה זמן, מכור אלייך, ובאותה נשימה מבין שזה הולך להיות מסוכן... קשה לחשוב על להיגמל לחלוטין... אך גם לא מוכן שמה שישאר ממך הוא זכרון רע. אז הבנתי... חפשתי עם עצמי את הפשרה... החלפתי קופסא... לנועה.