לפרשת ראה - שנה ב
איה=דיה=ראה=דאה
נאמר בפרשתנו פרק יד פס' יג:" והרָאָה ואת האַיָה והדַיָה למינה". בויקרא (יא, יד) נאמר: "את הדָאָה ואת האַיָה למינה". עופות אלו אסורים באכילה. ארבעה שמות אלה הם במידה ידועה שמות נרדפים. וכך כתוב בתלמוד (חולין סג ע"ב): "דאה וראה, דיה ואיה – אחת היא". רש"י מבאר בד"ה והראה והאיה: "היא הראה היא איה היא דיה ולמה נקרא שמה ראה? שרואה ביותר. ולמה הזהירך בכל שמותיה? שלא יתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר זו דיה שמה זו איה שמה וזו לא אסר הכתוב". האיה היא עוף חד עין ומרחיק עוף (איוב כח, ז). רש"י לעיל מלמדנו שהשם איה לא היה מיוחד למין אחד, אלא כולל מינים שונים הדומים זה לזה. הגמרא בחולין (סג ע"ב) אומרת: "מאה עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן". לפיכך אין לתמוה שרבו ההבדלים בתרגומים ובפירושים. יש להניח שאיה, בזכות גודלה ומספר המינים הרב שיש בה, זכתה להיקרא כשם כללי לכל הדורסים, כנאמר בחומש בויקרא "ואת האיה למינה". התואר "למינה" מלמד שיש כמה מינים של איה. ואילו בחומש דברים נאמר "והדיה למינה", כי גם הדיה זכתה להיקרא כשם כולל לעופות דורסים, בשל שכיחותה של הדיה ומציאותה בשכנותו של האדם.
בשם דיה כונו בימינו מינים אחדים מהסוג "מילווּס" (MILVUS). אלו עופות טורפים הדואים שעות רבות באוויר כדי לתור אחרי טרפם. הדיות חוטפות את הבשר ממש מהידיים: "איש אחד שנשא חתיכת בשר בהליכתו בשוק, באה דיה וחטפה אותה מידיו" (ירושלמי ע"ז, מ"א, ד). פרופ' רצהבי מספר , שכאשר הלך בתימן כילד, עם כריך ביד לבית הספר, חטפה לו דיה את פרוסות הלחם מידיו. הדיה היתה ודאי בזמן העתיק שכיחה מאד ובגלל תפקידה כתברואנית היא היתה ידועה עוד יותר. גם היום באפריקה היא מצויה ביותר.   
כל העופות בני סוג זה הם עופות טורפים, מיטיבים לראות מרחוק ("עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל", חולין סג ע"ב). הם מצויים בכל חלקי ארץ ישראל, ובונים את קניהם במקומות סתר, הרחק מיישובי בני אדם. חלק מהם יוצא בסתיו לארצות אפריקה החמות.