למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה
ומדע בכתובת:
http://toraumada.blogspot.co.il/2014/07/Dvarim-human-Nose-and-snake.html
ה"עַוים"-בעלי חוש ריח מפותח נאמר בפרשתנו: "והעַוִים היושבים בחצרים עד עזה כַּפתֹרים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם" (ב, כג). הכתוב מודיע לנו, כי ה' הביא את עם ה"כפתורים" כדי לכבוש חלקים מארץ הרפאים שהיו בידי ה"עוים", דבר שהתיר לנו לכבוש חלקים אלו שהיו שייכים לבני עשו. העוים היו מבני עשו או מפלישתים, ויש פרשנויות נוספות לזיהויים של העוים. ע"פ פירוש "יפה תואר" בבראשית רבה (פרשה כו), וכן הרמב"ן בפרשתנו, הסיבה שהעוים נקראו כך, כיוון שהיו בקיאים בחוש הריח את טיב הארץ, איזה חלק מסוגל לגדל בו זיתים ובאיזה מקום טוב לטעת תאנה, כמו הנחש שמאכלו עפר, שמכיר טיב האדמה ע"פ הריח . הגמ' במסכת שבת (פה ע"א) דורשת את הדרשה הנ"ל על בני שעיר, בפסוק בבראשית: "אלה בני שעיר החֹרִי ישבי הארץ" (לו, כ);"יושבי הארץ" - מגיד שמריחים את הארץ (מסרסים את המילה "חורי" ל-"ריח"). וכיוון שבני שעיר נקראו גם "חִוִי" (תוס' שם) - לכן דורשים שהם גם מריחים את הארץ כנחש (נחש בארמית – חִוְיָא). הרמב"ן מפרש בפרשתנו (ב, כג), שהחווים הם העוים. אכן, החוש המפותח ביותר אצל הנחשים הוא חוש הריח. האיבר שבו שוכן חוש זה נקרא איבר יעקובסון והוא מצוי בתקרת הפה של הנחש-הלה מוציא את לשונו המפוצלת והלחה אל מחוץ לפיו, קולט את פרודות הריח ומעביר אותן לאיבר יעקובסון. לעוים כאמור היה חוש ריח מפותח כמו זה של הנחש. גם לרבה בר בר חנה היה חוש ריח מפותח כדברי הגמרא בבבא-בתרא (פרק הספינה, עג ע"ב), שמספרת, שרבה בר בר חנה, שהיה הולך במדבר ואבד את הדרך ולא ידע להיכן ללכת, לקח חופן עפר מן הארץ והריח בו, ואמר ממקום זה הולכים למקום פלוני וממקום זה למקום פלוני. זהו דבר פלא, כיוון שחוש הריח של האדם, אינו מפותח כלל, בהשוואה לחוש הריח של הכלב, למשל. יש אנשים שיש להם זיכרון מפותח לריחות. כיום עומדים לרשות המשטרה, כלבים בעלי חוש ריח מפותח ביותר שהיא אילפה לשם: 1. זיהוי וחיפוש סמים מוסתרים. 2. זיהוי וחיפוש חפצים השייכים לאנשים. דהיינו, הכלב מסוגל להריח חפץ, ואח"כ להריח אנשים, ולסמן לאיזה מהאנשים החפץ שייך. 3. זיהוי וחיפוש חומרי נפץ מוסתרים. יש אנשים האחראים לאיכות הסביבה מבחינת הריחות, והם מתמחים בהרחה, וכך הם יכולים להתריע על ריחות המסוכנים לאדם. חוש הריח : בחלל האף ישנם יותר מ-50 מיליון קולטנים, המצוידים בריסי חישה, והם המבחינים בריחות. אנו מסוגלים להבחין במספר רב של ריחות שונים, אולם כשם שהצבעים שאנו רואים מורכבים מכמה צבעי יסוד, כל ריח הוא כנראה, תערובת של כמה ריחות יסוד. בסך הכל יש 14 ריחות כאלה, ומובן שלא כל ריח מכיל את כל ריחות היסוד. כיצד אנו יודעים להבדיל בין אלפי סוגים של ריחות שונים? האם ריח מסוים, למשל ריח הלימון, זהה אצל כל בני האדם? מחקרים שהתפרסמו בעת האחרונה מתארים "מפה טופוגרפית" של ריחות הקיימת באונות ההרחה במוח. כל ריח מפעיל אזורים שונים במפה זו, בדגם קבוע ואף זהה בין פרטים שונים, ודגם הפעלה זה הוא שמאפשר לנו לזהות ריחות שונים. באחרונה הציג ריצ'רד אקסל מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק שיטה המאפשרת לעקוב אחר מסלולם של תאי עצב בודדים מן האף ועד לאונות ההרחה במוחות של עכברים, וניסיונות שנעשו בשיטה זו תומכים במודל המפה הטופוגרפית. השלב הראשון בהרחה הוא קליטת חומרי הריח ברקמת החיפוי (האפיתל) של האף. בשנים האחרונות נמצא כי תאי העצב באפיתל נושאים כ-1000 סוגים שונים של קולטנים, האחראים "לתפוס" את חומרי הריח המגיעים לאף. כל סוג קולט חומרי ריח ייחודיים לו. כאשר חומר ריח נקשר לקולטן, הוא גורם להפעלה של תא עצב שעל פניו מצוי הקולטן. כל אחד מתאי העצב באפיתל נושא רק אחד מאותם 1,000 קולטנים, וכך, תא זה יופעל באופן ייחודי באמצעות החומרים שנקשרים לקולטנו. כאשר חודר לאף חומר ריח, הוא נקשר לקולטן מסוג מסוים ומפעיל רק את קבוצת התאים שעליהם מצוי קולטן זה, המפוזרים ברחבי האף. אך כיצד מגיע המידע למוח, ואיך הוא הופך שם לתחושת ריח? בשיטה שפיתח אקסל אפשר לצבוע בצבע כחול את כל תאי העצב הנושאים קולטן מסוג מסוים, אחד מ-1000 סוגים, ולעקוב אחר השלוחות ששולחים התאים לאונות ההרחה במוח. אקסל מצא כי אע"פ שהתאים שברקמת האפיתל (של האף), הנושאים קולטן מסוים אינם סמוכים זה לזה, השלוחות היוצאות מהם לכיוון המוח מתקבצות יחדיו, ומגיעות כולן לנקודה אחת באונת ההרחה. לכל קולטן יש נקודת התקבצות משלו. מיקום הנקודות באונת ההרחה הוא שמאפשר למוח לזהות את הריח הנקלט ולהבדיל בינו לבין ריחות אחרים. כל צירוף נקודות מסוים הוא, אם כך, "קוד" לריח מסוים! [מתוך "גלילאו" גליון 22 ]
