מאז שיחתם האחרונה כמעט שאינו יוצא את ביתו. ספון בחדרו כאבל שאין לו מנחם. אמת שיש באמתחתו כמה רעים אהובים שאפשר להשיח את דאגתו בפניהם, ברם לכל היותר נוטלים הם אחד משישים מצערו הכבד ומשבאים דיבוריהם אל קצם שוב הוא שרוי בבדידותו. אף בשעת הדיבור עצמו אין הבדידות סרה מעליו, שכל הווייתו נתונה אליה וכל היום היא שיחתו. עשרה קבין של צער ירדו לעולם, נטל את כולם וביקש לו עוד. אילו יודעים היינו מה עושה היא באותה שעה, יתכן והוקל מעט מן המועקה. הדעת נותנת כי גם היא עסוקה בו, באיזו מידה וודאי אין לדעת. שמא הוא משיב לה ביקורי נימוסין בחלומה תחת ביקוריה התכופים בשנתו הטרופה. שמא בשעת כניסת השבת מעלים בה הנרות הדולקים כמיהה עזה לברך אותו בשבת שלום כפי שנהגה תמיד. כלום אין מצפונה מייסר אותה? כלום עיוורת היא שאינה רואה? מוכרחת היא שתשוב אליו. אין בידה ברירה אמיתית, הדבר גדול ממנה וממנו, הם רק כלי שחמט, שחקנים, בובות. כך צריך להיות וכך יהיה. ואפשר שלא כך. אולי איננה הוגה בו יומם ולילה. אפשר שהיא שמחה יותר, חופשייה בלבדיות נשית עצמאית משוחררת, נהנית לעשות סוף סוף למען אושרה ולא למען אושרם של אחרים. אולי יש בה מזה וגם מזה. אולי כפתה עצמה לשכוח ממנו ולא לחשוב עליו כלל, גם כאשר שיר געגועים מרטיט מתנגן בעוצמה מצמררת ממקלט הרדיו שבמטבח עם צאת השבת, אפילו בשעה שהיא נזכרת ברגע אחד קטן ומאושר, ברגע טהור של אמת ואהבה. הוא מכל מקום אינו עוזב אותה במחשבותיו ולו לשבריר זמן פעוט ודל. הפרידה שאינה חדלה מלהכאיב לו עוד ועוד מעוררת אותו לעיסוק בלתי פוסק בשאלות קיומיות הנוגעות בעומקים הרחוקים והמפחידים ביותר של נפשו הפצועה. הגשם מזכיר לו אותה וגם השמש, הלילה וגם היום, הרעש והשקט, החושך והאור, החול והקודש. מכולם היא נגלית לו תמיד, עתים בזכרונות מעוררי שמחה נוסטלגית מנחמת, עתים קרובות יותר בכאב חד ומוחשי של שקר גדול שנעשה ודרוש תיקון, גלות טראגית שיש לשוב ממנה אל גאולה שלמה. יש לשוב ממנה. אלקים בשמיים הרוצה בתשובה ישיב לב אהובות אל אוהביהן, כך מוכרח הוא לעשות, אם במידת הדין אם במידת הרחמים. אם במידת הרחמים, מי יוכל להחשות מול ייסוריו של אוהב שנערתו הלכה מעמו. אין אהבה כאהבת אישה, אין שמחה כשמחתה של אהבת אישה ואין כאב ככאב העדרה. אם במידת הדין, הרי שכל בר דעת אשר בראשו עיניים רואות ובלבו דם אנושי זורם לא יצליח שלא להודות שעל פי האמת האמיתית ראויה בת פלוני לפלוני כשם שנגזר מששת ימי בראשית. וכלום אינה בת דעת, כלום אין דם אנושי בלבה חלילה, וכיצד יכולה היא להתכחש אל האמת הזועקת והברורה כל כך, הבהירה כמו דף חלק טרם נכתב עליו שיר, מוכרחת היא להתחרט על מעשיה. יבוא היום והיא תכיר בטעותה, או אז תשוב בלא שהייה אל זרועותיו הפשוטות והמסובכות כל כך, והוא יקבל אותה מייד ולא ישאל היכן הייתה, ולא ימחה בידה על העוול, ולא ידרוש פיצוי על התקופה האבודה, התקופה שאבדה לו והוא אבד בה. רק יחייך בפיו ובלבו ויתמלא מחדש בכל אותו האושר שהביאה לו אז, כל אותו האושר שגנוז עכשיו ומצופה היטב בציפיות חסרות סבלנות ועמוסות תסכול כבד. הימים עוברים ודבר אינו מתחדש. הטבע כדרכו של הטבע אינו נוהג לשתף עצמו בחסרון בני האדם וכאילו בהתרסה הוא ממשיך בשגרת יומו העתיקה ואינו עוצר ולו לרגע. צד קשה יש בדבר, שראוי היה לטבע שלא לנקוט באדישות קרה כזו, ומפעם לפעם לעמוד מלכת באמפתיה ולהפגין קורטוב של הזדהות עם הכאב האנושי. צד חשוב יש בדבר, שיש שימצאו מעט נחמה בהמשך קיום העולם כמות שהוא נועד להתקיים, ויש כמותו שיאמינו בכל מאודם שהתשובה המיוחלת אף היא חלק מוכרח ונכון ובלתי נפרד מקיומו הבלתי פוסק של הטבע. מה רבו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית. יש חברים ויש חברים. יש חברים ששתיקתם מספקת ואין בידם לומר דבר אם מפני שאינם יודעים אם מפני שאינם רוצים לומר. יש חברים שנדמים לו לאדם כאילו חכמתם מרובה על שאר הבריות ויש בהם תבונת חיים גדולה והם מכירים אותו הכרה יתרה אפילו משמכיר הוא בעצמו, עד שאני מתאר סוג זה של חברים אני מוצא כי נדירים הם וכמעט שאינם בנמצא. טוב אעשה אם אשנה דבריי ולא אומר שיש חברים ויש חברים, אלא שהחברים עתים הם כאלה ועתים הם כאלה, מהן מי שייטה לצד זה ומי לצד אחר. כל חבריו שהוא משיח עמם בימים אלה כואבים עם כאבו ושותקים עם שתיקותיו. עצותיהם אינן שוות, עצה אחת גורסת כי עליו לשכחה מלבו ולהעבירו מחוקי רצונה, ובאם כך הוא רצונה שלא להיות נאהבת על ידו הרי שזה רצון הבורא וכך נגזר ואין בידו לבטל את רוע הגזירה, ומכאן שחייב הוא להתאושש ולאסוף את שבריו ולהתחיל מחדש בלעדיה, חיים שיש בהם בושה וכלימה ואין בהם אהבת חיים ותורת חסד. אם כי עצה זו נשמעת כאילו יש בה הרבה מן התבונה היותר מפוכחת הרי שאני איני נוטה להסכים אתה והיא איננה מתקבלת כלל על דעתי הענייה. קשה היא הפרידה הקורעת קשרי חיים וחוטי חסד ומותירה את האדם שבור וחצוי. קשה ממנה השכחה שכופה עצמו האדם לבל ישקע במרה שחורה בהיותו סובב בלבו סביב אהובתו מבלי הפסק כלל. קשים מכולם הספק וחוסר הבהירות והערפל והציפייה והתקווה. אף על פי כן כך דרוש לו עכשיו. ואף הוא סבור כמותי ומחכה לה השכם והערב. בכל עת שנשמע למרחוק צלצול הטלפון הריהו עט עליו כעוף דורס המשחר לטרף. וכל נקישה בדלת ביתו מעוררת אותו מתרדמתו ומהרהוריו אל תקווה גדולה שסופה להתבדות. אמת שיודע הוא שאף אם היא עשויה לטלפן אליו, לבוא אל ביתו וודאי אינה עשויה. אלא שאין מקשין על האוהבים. סיפרתי את אשר על לבי המשתתף עם לבו בשברו, מעט מעט לפי כוחו ולפי רצונו. שאין רצונם של שבורי לב שאף ידידיהם ישברו לבם, אלא זקוקים הם לרעים שלמי לב שיסייעו בידם ויאירו מאורם שבחסד זכו לו. עתה מניח אני את סיפור פרידתם שלה ושלו ומחכה כמות שהוא מחכה, ומתפלל בעדו ובעד ביתו, וכשתשוב אליו בעזרת השם אז בלי נדר אשוב ואספר מעשיהם המשמחים, עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים. טבת תשס"ד