בס"ד חשוון התשנ"ה זו היתה טעות. ואני ידעתי מהרגע הראשון. ידעתי שאסור לי, ידעתי שאתחרט. זכרתי את הלילה ההוא. זכרתי את הימים שאחר כך. כל רגע, כל שניה, כל מילה. ולא היה די בכך. וחשבתי שהצלחתי, חשבתי. נתתי להגיע אלי. שאפתי אל תוכי את הלילה, את המילה, את השניה. הדמעות שאחר כך כבר היו מובנות מאליהן. משהו צפוי, נכון וברור. ואני לא רציתי אף פעם לזכור את הלילה ההוא. לא רציתי אף פעם שהדמעות יהוו דבר נכון עבורי.