זה הכל צריך לקרות. אומרים שלוקח שנתיים כדי להתגבר באמת. אפשר להסתדר בינתיים, או לנסות להתאבד, אבל עדיף לחכות שנתיים כדי שתתגבר. היה איזה בחור אחד שיותר חיבבתי, ואז זה לא היה כל כך ברור מאליו, כי אני לא כל כך אוהב. לא מתאהב כל כך, לא מחבב כל כך, לא בנים, גם לא בנות, אבל בנות זה נחמד ובנים זה בדרך כלל מטומטם ומתח מיני. אז היה איזה בחור אחד וקראו לו מארק והוא היה יפה. לא רק יפה, אבל קודם כל יפה. לא בלונדיני ספורטאי יפה, אלא מין... משורר אבוד יפה. כזה יפה באמת. והוא היה ממוצא לטבי רוסי, ואת זה גיליתי רק אחרי שכבר ידעתי בברור תקופה ארוכה שאני אוהב רוסים, ובמיוחד לטבים. הם יפים כאלה, כל אלה שפגשתי. והוא גם בחור מקסים, בחיי שהוא מקסים, וזה לא כי אני מאוהב כי אני כבר הרבה זמן לא, ובטח שלא בו. אבל הוא היה מאוד יפה, ועכשיו את יודעת שהוא גם היה מאוד מקסים. הוא אפילו היה מצחיק, מה שמעמיד אותו קרוב לשלמות, אלא שהוא בן אדם מאוד לא שלם. עם עצמו, עם אחרים ועם החברה שהייתה לו, שהיא דווקא ידידה טובה שלי. מארק אפילו התנדב יחד איתי ועם נרקיס בעלם, אבל הוא כבר מזמן לא מתנדב, כי הוא לא באמת טיפוס מתנדב, שזה בסדר, כי הוא כן טיפוס יפה ומקסים ומצחיק. אהה, הוא גם חכם. לא גאון חכם, אבל נבון ומבין חכם. כזה שאומנם לא יודע הרבה עובדות, ולא קרא הרבה ספרים, ובכל זאת הוא חכם. אז מארק, היפה מקסים מצחיק חכם, היה חבר של מאיה, שהיא חמודה מאוד, יפה ותמימה קצת. והם היו חברים שבעה חודשים שבהם הייתי קצת סנדוויץ', כי היא הייתה מספרת לי מה עובר עליהם והוא היה מספר לי מה עובר עליהם והייתי מדבר עם שניהם ועוזר להם, כי הם שניהם מאוד נחמדים, אלא שמארק הוא גם, כאמור, יפה, מקסים, מצחיק, חכם ו, קלטי את זה, הוא גם דו משמעי מאוד. שזה מקבץ תכונות קטלניות מאוד יחד, כי למרות שהייתה לו חברה, הרגשתי מאויים על ידיו. תמיד הוא היה מאוד רומז, מאוד חותר לאינטימיות. זה מאוד הפריע לי. המילה מאוד, היא רלוונטית כאן. כי דמייני את הכל כפי שהוא, ותעצימי את זה הרבה, כי המאוד פה הוא קריטי, אוקיי? זה חשוב. הוא היה רומז לי כל מיני דברים, כמו שפעם הוא אמר לי שהוא מאוד אוהב אותי ואני מאוד חשוב לו וגם נגע בי, ואני לא אוהב שנוגעים בי. וזה היה מלחיץ מאוד כי אני לא אוהב שבחורים יפים מקסימים מצחיקים חכמים ודו משמעיים אומרים לי שהם אוהבים אותי. כל הסופרלטיביות הזו עליהם זה בסדר, אבל שלא יגידו עליי דברים מחמיאים, כי יש לי תחושה שהם משקרים, ואם הם לא משקרים, זה עוד יותר מפחיד אותי. ואני חושב שהוא שיקר רק קצת, שזה אומר שהוא גם דיבר אמת הרבה, מה שמפחיד, כי כאמור אני מפחד מבחורים כאלה שאומרים לי שהם אוהבים אותי, עם רומנטיות או בלי. כשהקשר בינהם נכנס לשלב בעייתי, הרגשתי את מלוא הדיכאון מכך, כלומר, הרגשתי איך אני עובר את המשבר שלהם. לא הרגשתי כל כך טוב בימים האלה, כל כך לא טוב שכמעט והתוודתי בפניו. ככה אגב התחיל תהליך היציאה מהארון, בגללו. וזה לא בזכותו, בכלל לא. זה בגללו. היה לנו סמינר, בעלם, ומאיה שהיא בכלל החברה שלו, הייתה שם איתי, אבל מארק לא בא. ובכל זאת הוא ביקר אותנו וזה היה יום לפני היומולדת שלו, אז הלכתי אליו וביקשתי לדבר איתו ואיחלתי לו תבונה רבה עוד יותר וקצת נחת וביקשתי ממנו שהשנה ישתדל לא לפגוע באנשים שמסביבו כי הוא קצת כמו שמש שהיא מאוד יפה ומעוררת השראה, וגם מאוד פוגעת, רק שהוא לא גורם לסרטן, הוא גורם לתחושת עליונות שמעוררת בכל הגוף קלישאות. לא רק לי, בחיי, גם להרבה בנות ובנים אחרים. כי הוא דו משמעי שכזה, אז הרבה חושבים שאולי הוא למכירה בשבילהם, והם משלמים מחירים מאוד יקרים. הייתה לו אקסית מיתולוגית שהייתה חברה שלו שבועיים וקראו לה תמר ומאוד רציתי גם להיות כמוה, וזה היה סיפור מוזר, אבל זה כנראה השפיע עליו עמוקות, כי הוא לא מרפה ממנה. כשמארק לאט לאט התעורר מהקשר שהיה לו עם מאיה, הוא פעם ניגש אליי עם כמה חברים שלו, ומול כולם בזמן שהייתי בסניף שלנו של עלם, שאל אם אני הומו, וללא הפסקה אמר גם שהוא מכיר מישהו שמעוניין בי. אמרתי שכרגע אני לא מתעניין באף אחד, מבחינה מינית, ושאלתי מי מעוניין, אבל הוא חיייך חיוך יפה ומקסים ומצחיק וחכם ודו משמעי, ולא הסכים לאמר. יצאתי אחריו החוצה, למרות שהייתה עסוק, וניסיתי לשכנע אותו שיספר, אבל הוא הסכים לספר רק בחנוכה. אבל את יודעת, עד חנוכה היה שם הרבה. כי הוא גילה עליי, והוא גילה שאני מאוד חיבבתי אותו, אפילו יותר מדי, וכמעט הייתי אומר שהתאהבתי בו, אבל לא אהבתי אותו, פשוט כי אני יחסית לא מרגיש כלפי אנשים ככה ולכן זה היה מאוד תמוה שכלפיו כן, והוא עשה דבר מאוד לא יפה ומאוד לא מקסים ובכלל לא מצחיק ובגרוש לא דו משמעי שוב פעם, מאוד ובכלל ובגרוש הם תחושות העצמה, תזכרי את זה בבקשה. הוא הלך וסיפר להמון אנשים שאני הומו וסוטה ומטורף, כי אני באמת קצת הומו ובאמת קצת סוטה ובאמת קצת מטורף, אבל ברמה של משוררים או סופרים, לא יותר, כלומר מבחינת שיגעון. כי את יודעת איך זה שכותבים שירי אונס ושירי אהבה ואם מישהו רואה את זה הוא חושב שאתה משוגע, במיוחד אם חלק מהם היו עליו, וזה אומר שאני הומו. וזו הייתה תקופה לא כל כך טובה, כי הוא המשיך לראות אותי במסדרונות בית ספר, כי מארק, שהוא בניגוד למה שחשבת עדיין מאוד יפה ומאוד מקסים ומאוד מצחיק ומאוד חכם ומאוד דו משמעי, וגם הפעם מאוד חשוב להבין שמאוד זה חלק רלוונטי, לומד איתי בבית הספר. וזה מאוד לא נחמד. הסיפור נגמר בסדר, כי היה קצת צרות ושאלות ויציאות מתוקשרות בימים שאחרי, והוא ואני החלפנו ביננו כמה מכתבים שבהם הוא בעיקר מאשים ויוצא מהסיפור יפה ומקסים ומצחיק וחכם ודו משמעי ואילו אני יוצא בדיוק להיפך, בלי מאוד הפעם, כי זה לא רלוונטי. בחנוכה אגב, הוא לא סיפר לי. ניגשתי אליו ושאלתי, והוא אמר שהוא לא מוכן לאמר, שוב - עם חיוך. את יודעת, מכל האהבות, איכשהו את שלו אני חווה בהווה כל הזמן. אני מקווה שהוא מאושר. מאוד מאושר אפילו. כי זה חשוב שמארק יהיה מאושר. כי אני כבר לא נוטר, וכבר לא מאשים או כועס, אני בעיקר מודה, אבל בכל זאת, גם אם אליי הוא היה שמוק מגעיל וזנותי ודוחה ועלוב וזול ונלוז ובן זונה, אני חושב שזה חשוב שהוא ימשיך לעשות את זה גם לאחרים, כדי שכולם יזכו לכמה שעות, או ימים או אפילו חודשים של חסד יפה מקסים מצחיק חכם ודו משמעי ממנו, כי מארק הוא לא יפה כמו ספורטאי בלונדיני, ולא מקסים כמו דמות מפוזרת ומפולפלת ולא מצחיק כמו מונטי פייטון ולא חכם כמו מישהו שיודע כל מיני עובדות או קרא ספרים, אבל הוא כן דו משמעי, כזה שאומר לך היי גיל, אתה הומו סוטה ומטורף, ומצד שני אומר גיל אני אוהב אותך ואתה חשוב לי. אני לא כל כך מבין. אני מאוד לא מבין. הוא גרם לי לבכות הרבה מאוד זמן, אבל מצד שני אני סתם הומו סוטה ומטורף. גיל מבין דמעות (שמת לב שיש למשפט הזה דו משמעות? בין הדמועות, והבנת הדמעות. אולי גם אני קצת דו משמעי כמו מארק)