ראיתי אותם מחלון המטבח וידעתי, הרגשתי עוד קודם כששמעתי את רעש מנוע המכונית מחרחר על הנורא מכל שציפיתי לו בפחד מתמיד. בהתחלה עוד חשבתי שהם באו אולי לבשר לי שהוא נפצע, אבל אז ראיתי אחד מהם מחזיק בידו שרשרת ועליה תיליון זהב עם האותיות חי ועליהם חרוט השם "מאור" באותיות מאירות עניים.. ואז ידעתי שאין דרך חזרה והנורא מכל הגיע אליי. עכשיו תורי ניסיתי לנחם את עצמי נחמת שווא, קודם היה זה יוגב הבן של אסתר חברתי הטובה ואני אמרתי לה להמשיך, ולא חשבתי שאי אפשר.. אז עכשיו את צריכה להוכיח את זה לעצמך, חשבתי, אבל איך?!? דפיקות בדלת.. שלום ענת.. כן אני יודעת.. אנחנו ממש מצטערים, הוא נפל ממש בשדה הקרב ונהרג מכדור של האויב, אבל הוא היה גיבור ולחם בגבורה.. כן בסופו של דבר הם כולם גיבורים, תודה לכם.. תנוחמי עם שאר אבלי ציון והיי חזקה.. שלום. זהו, הוא מת ואין דרך חזרה, צנחתי לארץ באפיסת כוחות מוחלטת מאי עשיית כלום, ואז הדמעות התחילו לזלוג כמו מטר גשם אשר הצליף על פניי כשוט ועם כל דמעה הרגשתי חתך בעור, חתך בעין, חתך בלב.. אחרי שעה התקשרו לקרוא לי לבוא לזהות את הגופה והלכתי כולי אפופה בכאב ופניי אדומות ונפוחות מבכי. הגעתי והכניסו אותי לחדר המתים ושם ראיתי אותו מונח על האלונקה, לבן, חיוור, נטול כל רוח חיים, והחיוך אשר תמיד היה נסוך על פניו נמוג בפצעו כלבן בשחור, ובאותו רגע הוא היה מת, ומאז הוא היה רק מת וזכרתי אותו בשניה של מותו וכאילו כל חייו- 18 שנה אבדו ולא היו, והוא מת. כשבכיתי הוא מת, כשדיברתי הוא מת, כשהצלחתי להעלות חיוך על דל שפתיי, הוא מת, הוא פשוט לא היה שם והוא מת.. חיוכו מת וצחוקו מת, בכיו מת ונשמתו מתה. אחרי בערך חודשיים התקשרו אליי לעבודה, ואני שאין לי ממה לחשוש, כי הרע מכל כבר בא ועבר עליי, עניתי ללא חשש אבל נאמר לי דבר ששבר את רוחי. בעלי יוסי בבית חולים, חטף ארוע מוחי והוא בסכנת חיים חמורה, באותו רגע הרגשתי שחרב עליי עולמי ונפלתי מן הפח אל הפחת, אלוקים מה עשיתי לך שכל זה מגיע לי??? מת עליי בני ועכשיו גם בעלי? ומה נותר לי עוד? תפסתי את המפתחות של המכונית ונסעתי במהירות מופרזת לבית החולים, וכשהגעתי אמרו לי שיוסי ניצל בנס ממש.. באותו רגע הרגשתי רוח חמה שעוטפת אותי, מגוננת עליי.. ואזי שמעתי את קול בכיו של מאור ובבכיו התחילו עניי לדמוע, אבל אז הרגשתי טיפות חמות, מסוככות, מגנות, מחיות על פניי וכל דמעה משלימה ומחברת את חתכי ליבי, ולפתע שמעתי קול צחוק וקריאה של ילד קט: אמא, אמא! יש מפלצת בחדר.. באותו רגע חזר אליי הבן שלי, וזכרתי אותו מחייו ולא ממותו ואז הבנתי שהוא מת חי, גופו מת אבל נשמתו חייה, חיה בתוככי...!