שוב אני יושבת ביום הזכרון. בטקס שהחניכים שלי ארגנו. אני יושבת בדיוק במקום שבו נהיינו חברים, ואני שומעת עליך סיפורים. היי, הנה אבא שלך, הוא עולה לבמה, הוא מדבר עליך, כמה כואב! זוכר, שאמרת לי שהנוף הירושלמי המלא אורות משתקף בעיניים שלי? אני יושבת מול אותו הנוף בדיוק. וחושבת, חושבת עליך, מתגעגעת עד כאב. ואני שומעת שירים עצובים, וקטעי הספד ועצב, ואנשים חוזרים ושונים על אותם משפטים מצמררים. ולא. השנה לא תעזור לי לעבור את היום הנורא הזה, השנה לא תקריא איתי שום קטע. ושוב לעולם לא ישתקף לי נוף ירושלמי בעיינים. וגם אם כן, לא יהיה מי שיבחין בזה, אני מצטערת. לא התאפקתי, נשברתי, התפרקתי- בכיתי עד כלות. אתה חסר לי, אני נקרעת, לבד, בחושך, מול נוף מדהים שכבר לא שייך רק לנו...