{נכתב לאחר פטירת חברי אריאל זאנה הי"ד שנרצח בפיגוע הירי במכינת עצמונה} אין אושר גדול בעולם- מאדם שאוהב. אין אדם מאושר יותר מזה שנמצא בחברת אהובו. ואין כאב גדול יותר- מלהיות רחוק מאדם אהוב. ואין מחשבה גרועה יותר מלדעת שלא נראהו לעולם! הכאב, הוא מן זרע קטן., בהתחלה כמעט שלא מורגש. אז שמים אותו באדמה, ומכסים אותו בעפר. שלא נראה, שלא נדע.... וכטבעו של כל זרע, הוא נרקב. ונדמה שהוא כבר נמוג. אבל בעצם הוא רק בתהליך- תהליך שלא נגמר. שרק מתחיל- תהליך של התחדשות. אותו זרע שנקרא "כאב" מרגע לרגע רק גדל וגדל. ויותר מזה- הוא פורץ החוצה ומתחיל להתפשט עד שכבר משתלט על כל האיזור כל כך רציתי להחביא את הכאב. לקבור אותו עמוק, לא לזכור אותו. לשכוח שהוא קיים. לחכות שייעלם. עם הזמן.... אבל הזמן- הוא לא מרפא. הוא רק עוזר לכאב לגדול. ומיום ליום, משעה לשעה, מדקה לדקה, ומרגע לרגע, הוא מתפשט ומתפתח. ולא נגמר... לא! זה רק מתחיל תהליך שלא נגמר- תהליך של התחדשות...