בס"ד רציתי לכתוב מכתב, כי חיכיתי והוא לא שב, הכל כתוב, הכל מוכן, דיו שחור על גבי לבן מכתב קטן, זיכרון של דם, מוכתם, בדמעות. רק נשאר להכניס לתיבה, ובדיוק אז נשברתי... כי בתיבות הדואר לא מקבלים, מכתבים לאנשים כ"כ מדהימים, אנשים שהיו ואינם, אנשים שבמנוחת עולם, כי גם לדוורים אין כניסה חופשית, במטוס ובמכונית, לגן עדן... יום אחד אז ניפגש אני אומרת, כי ביננו-זה קורה לכולם, כי בשום מקום ושום אדם, לא חיים לעולם ואז בשלווה השמיימית נדבר ונשלים את שחסר ושאלות שמעולם לא קיבלו תשובה, פתאום הכל יתבהר... חיים ומוות והכל דיבורים, עד מאה עשרים שם למעלה...