למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה
ומדע בכתובת:
http://toraumada.blogspot.co.il/2014/01/Truma-Shesh-Identification.html
ה"שֵש" - פשתן או משי?
פרשתנו פותחת בעניין התרומה למלאכת המשכן. בין הדברים שנצטוו בני ישראל לתרום למשכן הוא ה"שֵש" (כה, ד).
רש"י במקום מסביר: "השֵש - הוא פשתן". הגמרא ביומא (עא ע"ב) לומדת ש”שש” הוא פשתן, כי בפסוקים המתארים את בגדי הכהן הגדול (שמות לט, כז-כח), כתוב גם "שש" וגם "בד", ודורשים: "דבר העולה מן הקרקע בד בד"; בצמח הפשתן כל גבעול צומח לבדו כלומר, אין לו בדים וענפים כעצים, אלא עלים ופרחים.
הפשתן הוא ממשפחת הפשתיים. הסוג "פשתה" כולל כ-200 מינים, הגדלים באגן הים התיכון, במערב אסיה ובצפון אמריקה. בארץ ישראל גדלים כתריסר מיני פשתה; הפשתה השעירה, בעלת הפרחים הוורודים והגדולים היא הנפוצה והבולטת שבהם.
הפשתה היא מצמחי התרבות העתיקים וגידולה היה נפוץ במצרים העתיקה; בעיקר היו ידועים אריגי הפשתן המצריים, הדקים והאווריריים. עד כמה היה הפשתן דק, זאת אנו למדים מהגמרא בגיטין (נט ע"א) המספרת, שהעשיר הגדול ששמו "בוניים בן בוניים", שיגר לרבי ארבעה בגדים עשויים פשתן דק וטוב: אחד הבגדים היה טלית גדולה, שלאחר קיפולה היה נפחה תופס כאגוז וחצי!
עיקר שימושו של הצמח הוא בסיבים המצויים בגבעולו שמהם מכינים את חוטי הפשתן. מזרעי הפשתה ניתן להפיק שמן משובח. הפשתן בלשון המקרא וחז"ל קרוי גם "פשתים", "בוץ" ו-"כיתנא".
הסיבים מרוכזים בעיקר בקליפת הגבעול והם עשויים בעיקרם תאית. לאחר שיבשו הגבעולים מוציאים מהם את הסיבים בתהליך ממושך הכולל השריית הגבעולים עד לריקבונם, לאחר מכן חוזרים ומייבשים את הגבעולים ומנפצים אותם ע”י הכאה ואח”כ סורקים אותם במסרקות מיוחדים מן הנעורת.
ה"שפתי חכמים" (שם) מביא פירוש שה"שש" שממנו היו עשויים בגדי יוסף הוא המשי: "והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי השש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן".
האברבנאל לפרשתנו מסביר בניגוד לרוב הפרשנים, ש"תכלת ארגמן ותולעת שני" - הם כולם ממשי (ולא צמר. ועיין "תורה שלימה" פרק כה אות מז מה שהקשה עליו).
האם היה המשי ידוע בתקופת שלטון יוסף (בסביבות שנת 2250 ליצירה) במצרים ובזמן הקמת המשכן (שנת 2448 ליצירה) ?
מולדת המשי היא סין, וכבר בימי קדם, באלף השלישי לפני הספירה, ידעו הסינים להפיק את קוריו של זחל טוואי המשי ולטוות מהם חוטים. הם שמרו בקנאות על סוד ייצורם של בגדי המשי הססגוניים, הרכים והמבריקים, אך במשך הזמן למדו לייצר משי גם בהודו ובפרס.
בספרות המערב נזכרת לראשונה ע"י אריסטו טווית המשי באי היווני קוס במאה הרביעית לפני הספירה. בשנת 140 לפני הספירה הועברו ביצי טוואי המשי וזרעי התות למדינת KHOTAN דרומית לסין, משם להודו, דרך קשמיר ומשם מערבה למרכזי אסיה ופרס. במשך מאות שנים, הפיצו את המשי שיירות של סוחרים (בעיקר מפרס) מסין לאזורים אחרים.
לגבי גידול המשי בארץ ישראל, קשה לקבוע את תחילתו, הוא תלוי בגידולו של עץ התות, אשר תולדותיו אינן ידועות.
במשנה ובגמרא מוזכרים כמה מיני משי:
1. כלך (משנה שבת פ"ב, א) וגושקרא (שבת כ ע"ב) שהם מיני משי גרוע או פסולת משי.
2. שירא, שיראה ושיראין (שם) - הוא מין משי טוב.
3. מטכסא (ב"ק קיז ע"ב) - הוא משי מובחר.
4. פרנדא (סוטה מח ע"ב) - הוא משי יקר שמבריק ביופיו.
5. סיריקון (יומא עב ע"ב) - הוא משי מצוייר ברקמה.
א"כ, ברור שלחכמי המשנה והתלמוד היה ידוע המשי. אם כי אפשר שאחדים מאותם שמות (המוזכרים בחז"ל, לעיל) מתייחסים למשי שהופק מפקעות משי של מיני זחלי טוואים אחרים המצויים באזורנו, ולא למשי שהופק מזחל טוואי המשי הסיני.
לעומת זאת, לאור הידוע לנו, לא ברור כל כך שהמשי הסיני היה נפוץ באזורנו כבר בתקופת יוסף ובתקופת המשכן. יתכן שמדובר במשי שהופק ממיני זחלי טוואים אחרים.
ברצוני לסיים בדעה נוספת לגבי זיהויו של ה"שש" - דעתו של ד"ר זוהר עמר, מהמחלקה ללימודי א"י באונברסיטת בר-אילן, כפי שהובאה בעיתון "בשבע" בתאריך י"ג בשבט תשס"ד (5.2.04):
ד"ר עמר מספר: "יום אחד קראתי את תרגומו הערבי של רס"ג (ר סעדיה גאון) לתורה. כשהגעתי לפסוקים המתארים את בגדי הכהן הגדול, ראיתי שבכל מקום שכתוב 'שש' או 'בוץ' הוא מתרגם 'עושור'. ניסיתי לאתר את מקור המלה, ופתאום נזכרתי כשהייתי מדריך טיולים באזור ים המלח נתקלתי בצמח בשם זה, מה שנקרא היום 'פתילת המדבר'.
חפשתי בספרים מתקופת רס"ג, ושם תיארו את 'עושור' כצמח שהכינו ממנו בדים, שתיאורו דומה להפליא לפתילת המדבר. זו היתה תגלית, שכן עד אז סברו החוקרים ופרשני המקרא שבוץ ושש הם פשתן! פרופ' פליקס אמר שזו אכן תגלית יפה, אך בלתי אפשרית ; הוא אמר שאי אפשר ליצור מזה חוטים ואריגים.
פניתי למומחית לטוויה, טוני פרידמן, וביקשתי שתנסה להכין לי אריג מפתילת המדבר. היא הסכימה, ויצאתי לקטיף מרוכז של הצמח. כל הבית התמלא לי בפקעות של פתילת המדבר. הבאתי לה אותן, ואחרי ארבעה חודשים היא התקשרה ואמרה: 'בחיים לא ראיתי חומר כזה, הוא כל כך חלק שבלתי אפשרי לטוות ממנו חוטים. אני מרימה ידיים'. ובכל זאת, היא המשיכה לנסות. מוצאי שבת אחד היא התקשרה ואמרה: 'הצלחתי'. הכנו את האריג בשילוב עם פשתן, מה שנתן לו חוזק. התוצאה היתה אריג מבריק ומלכותי, שללא ספק מתאים להיות בגד של הכהן הגדול.
בסיום הפרויקט הרגשתי שסגרתי מעגל גדול".
