בס"ד מוקדש לנחום. נ. קינן. שיהיה לו הכי טוב שרק אפשר... עבודתו הבלתי רשמית של אלפונסו הקטן היתה גרירת קרונות משא. הוא גרר עשרות אלפי קרונות בחייו. דומה שלכך נולד. אולם, שאיפה אחת היתה בליבו ולמרות שנראה היה שלא יוכל לממשה, לא התבייש ואמר תמיד לכל מי שרק מוכן היה לשמוע ש"יום יבוא, ואני, אלפונסו הקטן, אהיה שודד ים." למען האמת, אלפונסו הקטן לא ידע כלום על שודדי ים, או על מה שהם אמורים לעשות, אך כיון שתמיד הזכירו אותם במין יראה שכזו, רצה אלפונסו להיות שודד ים אף הוא. יום אחד, כשסחב קרון משא של איש צבא, סיפר לו על משאלת נעוריו, להיות שודד ים, אך איש הצבא גחך. "שודד ים מוכרח שיהיה בעל שפם, או לפחות עם רגל תותבת או קרס בקצה היד, או שישב לו על הכתף תוכי מעצבן עם רטיה. לא, סליחה, ממך לא יצא שודד ים." כה אמר החייל ונהנה מעצמו. אלפונסו הקטן שתק. הוא גרר את שארית הקרון בזעף. "יום יבוא," הוא חשב לעצמו, "ואני, אלפונסו הקטן, אהיה שודד ים. כולם ידעו מי אני. אני אהיה שודד הים הכי מוצלח שהיה אי פעם ואני אשדוד לי כמה ים שרק ארצה." בוקר אחד, היה זה מאותם הבקרים שמרגישים שנועדו לדברים חשובים וגורליים, קם אלפונסו הקטן ממטתו, וגילה ניצנים ראשונים של שפם. הוא העביר בהתרגשות את ידו גם על עיניו, לבדוק האם צמחה גם איזו רטיה קטנה, אך לא הרגיש כלום. לא צמחה שום רטיה, ולו הקטנה ביותר. הוא הסתפק לעת עתה בשפם החדש, ויצא כשהוא מלא אושר לחפש אנשים הזקוקים שיסחב את קרונותיהם. "הי, אלפונסו," קראה אשתו של רופא הסביבה, "אני צריכה להעביר כמה קרונות משא לחמותי. תוכל לעזור לי?", שאלה. אלפונסו רתם את עצמו לקרונות והחל למשוך. בדרך הוא סיפר לאשת הרופא כי הוא מתכנן למצוא קבוצה של שודדי ים שתסכים לקבל אותו. נמאס לו להיות 'אלפונסו הקטן'. הוא רוצה להיות 'אלפונסו שודד הים הנועז'. הוא הראה לה את השפם הקטן שצמח ושאל אותה אם היא חושבת שזה מספיק כדי להיות שודד ים. "אממ.. אני לא מבינה כל כך בשודדי ים," הקדימה אשת הרופא, "אבל נראה לי שאתה טוב הרבה יותר בלהיות אלפונסו-הקטן-גורר-הקרונות-האגדי. דע לך, אלפונסו, אסור לאדם לנסות להיות מה שלא מתאים לו. בעלי היה כמה פעמים בים ואני יודעת שיש שם סכנות נוראות. אסור לך לעזוב, אלפונסו", אמרה בחומרה. אולם אלפונסו לא שעה לאזהרותיה. הוא רצה להיות שודד ים וזהו. לאחר שהניח את קרונותיה של הגברת אשת הרופא במקום הרצוי, יצא לרחוב העיר והחל לחפש שודדי ים. תוך רגעים מספר הוא הבחין בקבוצת אנשים בעלי שפמים, רטיות, רגלי עץ וכל הציוד הנדרש. "סליחה," הוא פנה אליהם בהיסוס, "אולי אתם במקרה שודדי ים?", שאל. פרץ של צחוק עלה מבין השודדים. "כן," ענה השמן שבהם. "איך אפשר לעזור לך?", שאל. "אני אלפונסו הקטן. מאז ומתמיד רציתי להיות שודד ים. האם תסכימו לקבל אותי בתור שודד ים מתלמד?" שאל אלפונסו. "טוב, בסדר." אמרו כולם. הם ציידו אותו ברגל מעץ והוא שם אותה בתיקו. כחודש לאחר מכן כבר היה אלפונסו הקטן בקיא בהלכות שודדי ים. הוא כבר למד כל מה שהיה צריך לדעת על קילוף תפוחי אדמה, הצעת מיטות, טאטוא חדרים ומירוק רצפות. גם שאר השודדים התיחסו אליו יפה. על כל פנים לפחות יותר יפה מאשר לשבוים. הרי, יום יבוא ויהפך הנער לשודד ים. כך בילה אלפונסו הקטן בנעימים כשנתיים וחצי כששפמו הולך וגדל פרא מיום ליום. אלפונסו אהב לשחק עם התוכי של ראש השודדים, נהנה מרוח הים הקלה, סבל מהרוחות העזות, ובחל במשקה הרום הדוחה. בקטע הזה לא יכלו השודדים לוותר לו והם אילצוהו לגמוע בקבוקים שלמים על מנת שיגדל להיות שודד ים אמיתי. אלפונסו אהב לראות את הקרבות העזים שהתנהלו בים, ואף תפקיד פעיל היה לו - עליו הוטל לצפות מלמעלה ולוודא שהכל בסדר. כל זה היה טוב ויפה, אולם, דבר אחד היה חסר לו - קרונות משא. בשעת לילה מאוחרת קם אלפונסו הקטן ממיטתו. הוא התהלך חסר מנוחה הלוך ושוב על הסיפון, כשמידי פעם הוא מביט בכוכבים. "אוי", הוא נאנח. הוא הבין לפתע שלהיות שודד ים זה לא מה שמתאים לו. זה פשוט לא הוא. הוא הרי כל כך אוהב קרונות משא. וכאלה, לא חסרו לו בעיירה הקטנה בה נולד. אבל שם - שם לא העריכו אותו. שם הסתכלו עליו בתור אלפונסו קטן שכל תפקידו הוא לסחוב קרונות משא ממקום למקום. הם התייחסו אליו כאילו הוא ילד. הוא לא אהב את הזלזול המתנשא הזה. ולעומת זאת, השודדים, הם נתנו בו אימון. הם הרי הסכימו לאמצו בתור שודד ים מתלמד. ובתור שכזה, האמינו בעצמתו, האמינו בכוחו. כולם ידעו שיום יבוא ואלפונסו יהיה 'אלפונסו הנודע, שודד הים האימתני'. אוי. פתאום הוא הסתכל על עצמו, ובכוחות שהוא לא הכיר מעולם שיש בו אמר: "בעצם, מה אכפת לי?" ברגעים הבאים ניתן היה לראות אותו מתרוצץ על הסיפון כשהוא מטפס על תרנים, מתיר חבלים ופורש מפרשים. הוא עשה עבודה שהיתה לוקחת הרבה זמן וכוחות לצוות מלחים גדול וזאת תוך דקות ספורות. הוא הבין שהוא צריך להיות מופתע ממה שעשה, אך באותו רגע היה פשוט בעיניו שהוא מסוגל לעשות את זה. לאחר שגמר למתוח את כל המפרשים, ניגש בצעדים בוטחים לתא הקברניט ושינה באחת את כיוון הספינה... לאחור. מהסיבוב הפתאומי התעוררו כולם. הקברניט רץ בבהלה אל ההגה והסתכל בתדהמה על אלפונסו הקטן. אלפונסו הישיר מבט ואמר לרב החובל: "אנחנו משנים את הכיוון, אנחנו חוזרים ליבשת". הוא אמר את זה בצורה כל כך נחרצת עד שאף אחד לא העז לפצות את פיו. ראש השודדים התעשת ראשון. הוא החליק בעצבנות את אצבעותיו על שפמו העבות, תוך שהוא מייצב את נשימתו וסקר את אלפונסו מלמעלה למטה. "אני קובע לאן נוסעת הספינה", נהם. "לא במקרה הזה", אמר אלפונסו. הוא לא הבין מאיפה לקח את האומץ, אבל הוא זוכר שהוא עמד מול כל השודדים ואמר להם: "רבותי, שודדי ים יקרים! אנחנו עושים כעת הסבה מקצועית. מעתה איננו עוד שודדי ים אימתניים. אין כל תכלית בהרג אנשים ובזיזת אוצרותיהם. הרוע אינו מטרה, ורום הוא לא משקה טעים! עד כה היינו שודדי ים מבעיתים. לא עוד!, מעתה אנחנו סוחבי קרונות משא." כה אמר. הטבח האיטר שאל את ראש השודדים בלחישה: "מה זה קרונות משא, ואיך אנחנו אמורים לסחוב אותם?" ראש השודדים הביט בטבח במבט זועף. "לא יודע", אמר. "קצת סבלנות". "מחר יועבר שיעור ראשון בגרירת קרונות", אמר אלפונסו וראש השודדים אישר בניד ראש. "הכינוס התפזר", אמר אלפונסו. "תודה שהואלתם לבוא". כל השודדים התנהלו לאיטם לתאיהם וחזרו לישון. פתאום הגיח שודד מנומנם לסיפון ושאל: "הפסדתי משהו?" "לא, לא משהו חשוב במיוחד", ענה שודד ים אחר. רק ראש השודדים לא הצליח להירדם. "באמת חשבתי שהגיע הזמן לשינוי", חשב לעצמו. "הצעיר הזה הוא לא מה שחשבנו שהוא. בחיים לא תיארתי לעצמי שיצא ממנו משהו יותר חשוב מטבח, או מתוכי מעצבן". במשך השבועיים הבאים העביר אלפונסו שיעורים בגרירת קרונות משא. ניתן לומר כי השודדים די למדו את המלאכה. מכאן ואילך דבק באלפונסו הכינוי: "אלפונסו הגדול". קצת על משקל "אלכסנדר הגדול", וגם כי כבר היה לו שפם רציני. תוך חצי שנה התפרסם שמה של חברת "אלפונסו הגדול ושות', גרירת קרונות משא וסנדלים בע"מ". שודדי הים עברו מסחיבת כסף ואוצרות לסחיבת קרונות וסנדלים. כן, סנדלים. מוכרחים הרי להתקדם בחיים, לא? והספינה? -את הספינה שלחו השודדים לשיט תענוגות בכינרת. הרי מגיע לה לנוח קצת...