ליל סדר בירושלים לא יאומן כי יסופר! אני החילונית, השתתפתי בליל סדר, אצל משפחה חרדית בירושלים. מעשה שהיה, כך היה: לפני שנים רבות, החלטנו אני ובעלי לכבד את חותני ואשתו זכרם לברכה, (שהיו אנשים חרדים והקפידו על הלכות הפסח קלה כחמורה) להתארח בפסח בביתם, אשר היה בבתי הונגרים, בשכונת מאה שערים בירושלים. ההחלטה לא הייתה פשוטה, במיוחד לי. התלבטתי; מה אלבש וחששתי שאחויב בכיסוי ראש. בעניין הלבוש הפתרון בא מהשמים, שר מזג האוויר דאג לימים קרים, אם כי לא גשומים. בעניין כיסוי הראש, הציע בעלי שאנהג בטבעיות כדרכי, תוך ידיעה – שאדע אם אצטרך –להניח מטפחת על ראשי, כדי לכבד את המארחים. התרציתי וקיבלתי את דבריי בעלי ומאותו רגע נראה לי הדבר פשוט וקל. ארזתי את שמלותיי שהיו בנות שני חלקים כל אחת וכללו: שמלה ללא שרוולים ועליונית בעלת שרוולי שלשה רבעים – כפי שהייתה אז האופנה, כמו כן ארזנו את חליפותיהם של בננו הרך ושל בעלי, (זו החליפה מהחתונה) ויתר הפריטים הנחוצים. כך ארוזים, מזומנים ומוכנים יצאנו שלושתנו לדרך. הנסיעה מגבעתיים לירושלים, ארכה מספר שעות, שלא כהיום, אך לבסוף הגענו ליעד. משהגענו לבית מארחינו, אכלנו ארוחה קלה ולאחריה השכבנו את בננו לשנת צהרים, הדבר היה נחוץ במיוחד כדי שיהיה ער כל ליל הסדר הוא היה אז כבן שלוש,) אף אנו פרשנו למנוחה. בשעות אחר הצהרים קמנו מהמנוחה, עזרנו בהכנת שולחן החג, לבשנו בגדי חג, (אני שמלת צמר בצבע ירוק בקבוק רקומה ברקמת חרוזים, בעלי את החליפה ואת בני הלבשתי בחליפת המלח – האהובה עליו.) כאשר הגיעה שעת בין-השמשות, מגדה (אשת חותני) הדליקה נרות, אני בכבדי אותה ואת מנהגה, הנחתי מטפחת על ראשי –עד לסיום תפילתה. אחרי הדלקת הנרות, חותני ובעלי, (הנלווה לאביו,) הלכו לבית הכנסת, להתפלל תפילות מנחה ומעריב. בשובם מבית הכנסת, עם דרוך חותני על סף ביתו ברך "חג שמח" בעברית, אידיש ו"בלשון קודש" (זו עברית בהברה אשכנזית,) בשאגה רמה, כך שכל חלל הבית (שלא היה גדול במיוחד,) נתמלא בה והתערב בריח אדי התבשילים העולים מן הסירים. לשאגתו הרמה של חותני הייתה סיבה והיא: חג הפסח הוא גם חג החרות הפרטי של חותני ובניי משפחתו אשר היו במחנה העבודה וינר-ניושטדט. בפסח 1945 הופצץ ושוחרר המחנה על ידי חילי הצבא האדום ואז הם יצאו מהמחנה לחרות. כך, מודעים לסמליות הכפולה של החג הסבנו לשולחן "הסדר". "הסדר" התנהל כהלכתו. לבוש "קיטל" לבן וחבוש מצנפת לבנה קרא חותני את ההגדה כולה, "בלשון קודש" ותרגם מייד לאידיש. אני ובעלי תרגמנו והסברנו אותה לבננו הרך אשר שאל את "הקושיות". כמענה לקושיותיו המחיש חותני את תשובות ההגדה בקטעים מומחזים. הוא ממש "שיחק אותה" כאילו הופיע בהצגת תאטרון. לא אשכח כיצד הציג את יציאת מצריים, בעמדו כפוף כאילו העמיס שק כבד על כתפיו. אחד הדברים שהופתעתי מהם בסידור צלחת הסדר היה הכרפס, זה הירק שאני רגילה לאוכלו כתפוח-אדמה במי-מלח או לחילופין עלי חסה, אילו כאן מונח בצלחת הסדר כרפס-צנון. כולי פליאה שאלתי את בעלי, מה לצנון זה ולכרפס? אני יודעת שאתם, בני משפחת מרקוביץ אוהבים צנון טבול במי-מלח לאכול עם מרק עוף צח, או לחילופין ללא מרק, אך מה לכל זה ולכרפס? חזרתי על שאלתי משתאה. תשובת בעלי הייתה פשוטה: זה מנהגנו, אין זה משנה מהו הירק המשמש כרפס, העיקר שהוא צומח מהאדמה והברכה עליו היא "בורא פרי האדמה". בתום ליל הסדר הלכנו לבית יוסי גיסי, אשר גר באותה עת ברח' ר' ישראל סלנט במאה שערים מעל דירתו של הרבי מספינקא. בהגיענו לבנין בו גר גיסי, ראיתי את דירת הרבי מספינקא מוארת ומשפחת הרב יושבת סביב שולחן "הסדר". את עיני החילוניות צד מראה יוצא דופן, אשר מעולם לא חזו עיני – ראשי כל נשות המשפחה היו מעוטרים בכתרים. לאחר הצצה בלתי מנומסת זו לרשות היחיד, עלינו לבית גיסי יוסי, בהיפתח דלת הבית, נשמעו קולות צהלת ילדים רבים – לגיסי וגיסתי היו אחד עשר ילדים באותה עת. התקבלנו בסבר פנים ובחמימות על ידי בניי הבית. הילדים שדברו ושיחקו באידיש – ידעו עברית. קלטו את בני ושלבו אותו במשחקם, אנו ישבנו ושוחחנו שעה ארוכה על הא ודא עם מארחינו, מבלי לחוש כיצד הזמן חולף. עד אשר אחד הנוכחים הביט בשעונו ואמר כי עוד מעט יגיע זמן ל"שחרית". נפרדנו לשלום וחזרנו לבית חותני. למחרת החג שבנו הביתה, עשירי חוויות.