"אתזה! אתזה" צעקה ביתי והצביעה על הטייפ בציפיה, שוב היא רוצה לשמוע את הסיפור על הבלונים. אני מכוונת לה את הטייפ למקום המתאים וחוזרת לקרוא את הספר שלי. ממילא אני כבר לא זוכרת מה קראתי לפני דקה. קוראת איזה ספר משעמם על הציונות החילונית רק כי מישהו אמר לי שזה ספר מדהים! קוראת ומחפשת מה כל כך מדהים בו. בעלי מתקשר: " מה העיניינים?" "הכל בסדר" (האמת שאני מַזֵה מנסה עכשיו להתרכז בספר והילדונת לא נותנת לי). "יופי, אני אאחר היום, לא אכפת לך נכון?" "אין בעיה" (טוב אני אנסה כבר לקרוא את הספר הזה בהזדמנות אחרת...) לפתע ביתי צועקת לי " אמא אמא בואי תראי בלון ענק בחלון!" "וואו איזה בלון מקסים" אני עונה לה. ( למרות שבכלל לא הסתכלתי כי ממש לא היה לי מצב רוח לראות עכשיו בלונים ענקיים מהחלון.) "תראי כל הילדים עפים איתו, גם אני רוצה כזה!" היא צועקת. "טוב" אני עונה מהחדר השני. (עוד פעם עם הפינטוזים שלה על הבלונים הענקיים שמתעופפים בשמיים...) "אז אני יורדת למטה אליו" "בסדר" אני עונה וחוזרת לספר שלי. יושבת עם הספר וכוס קפה שהכנתי, ושומעת שוב צעקות: "אמא, אמא- תראי אותי ! אני עפה!" אני מניחה את הספר בתסכול ופתאום רואה את הבת הקטנטנה שלי עפה מחוץ לחלון הבית כשבידה בלון ענק אדום. מה קורה פה היום? אני חוזרת לספר וברקע שומעת את הטייפ "שלום, שלום בלון אדום"