[ליצירה]
---
לאסתר שטרן.
קודם כל, תודה על המשוב.
היצירה הזאת, באופן ספציפי, היא ביטוי לרגשות שלי בליל ט"ו באב.
יש איזו מין סקאלה כזאת - בקצה האחד הגישה שאומרת שברגע שיצרת משהו, הוא עומד בפני עצמו וכל אחד יכול להסתכל עליו על פי ראות עיניו ולראות בו כרצונו (מודל פיסק בתקשורת, למשל),
ובצד השני הגישה שאומרת שהיוצר קובע את משמעות היצירה ויש לנסות להתכוון לכוונה שלו (המוען דומיננטי).
---
עדי, למשל, יודעת על מה נכתב השיר, ובמידה מסויימת היא הגורם לכתיבתו (אם כי הוא עליה). השיר הוא בדיוק התחושות שלי - גם הידיעה שהיא מביטה לעברו ומנחמת את לבי. קיטש זה מן הסתם מתקתק ומוכר, אבל כאן לא כתבתי יצירה במנותק מחיי, אלא כתבתי על רגשותי ממש.
לדעתי, גם כתיבה שמודעת לעצמה, כתיבה מבוקרת מחד גיסא, וכתיבה אמיתית ביותר שנובעת ממעמקי הלב, יכולות לסתור אחת את השנייה. השיר הזה נכתב בשטף, כלומר כמעט ללא ביקורת על המשקל, החריזה, שיבוץ המילים והמימיקה, ולכן (על-אף שזה לא מחייב) הוא יותר אמיתי.
אלו הרגשות שלי.
אם בהסתכלות על היצירה כמנותקת מעולמי את רואה את זה כקיטשי - זה בסדר, לגיטימי, ואני מקבל.
אם את מסתכלת על הכל, וכדי לראות עוד - שירים קודמים שלי בנושא, כמו מראך בחלום, שגם בו יש שורה כזאת, אני חושב שתראי את זה בצורה יותר מעמיקה.
בברכה,
רן.
:)
[ליצירה]
הקסם של האדם הפשוט
פעם היה ספיישל על איך עשו את הסדרה "המשאית".
אחד השחקנים, עבריין שמסתבך עם המשטרה, אמר לצוות שליווה אותו שעכשיו הוא צריך ללכת להשלים מניין בבית-הקברות, והוסיף: "בואו, בואו, זה טוב."
הפשטות הזאת מאוד קוסמת. יש מאמר מסויים שאומר שיש משהו מאוד גדול בפשטות הזו, אך בעליה אינם מודעים לה.
נסים הוא אדם פשוט כזה, והוא הלך אחרי לבו שהוא טוב כמובן. הוא אמר שיחזיר את הכסף והוא עמד במילה שלו, כדי לשמור על כבודו.
ואולי יהיה קשה לו להיגמל, אבל הוא יצליח, כי הוא בדרך הנכונה.
[ליצירה]
---
התכוונתי: לא לראות את הנורמה בפוסלת המחשבה העצמאית ומשטיחתה, ומביאה לבחירת הדרך ללא בחירה.
ואם זו הדרכה כללית, יש בזה כשל לוגי, כיוון שאז זו הנורמה ואין נורמות אחרות.
אבל אני עייף עכשיו, נראה לי.
(לשם שינוי? גילויי חיבה? איזה יופי.)
תגובות