בתוך יער של רגשות,
אנחנו אבודים.
כשהעיניים נפגשות,
אנחנו מתאבדים.
קפצנו ראש, מראש ההר,
- התרסקנו על האדמה.
והנה הגיע יום המחר,
שריטה של דם, צורבת בנשמה.
בכי עצור, וחנוק,
ורק הצחוק הוא שמשתחרר.
מסתירה בעזרת חיוך,
את הרגש האחר.
אשליות מתנפצות,
בקצב פעימות הלב.
והעיניים מחפשות,
מרגוע לכאב.
טליה
-
כולם טוענים שאני שמחה ואופטימית, האמת היא שאני לא. רק שאני מספיק כנה כדי להודות בכך שאני צבועה.
תגובות