כשאני כל-כך זקוקה לחום,
כשאני כל-כך זקוקה להבנה,
כל מה שאני מקבלת ממך,
זה את ההיפך הגמור.
במקום שתוכל לעזור,
אתה רק הורג,
עם גרזן.
כל-כך רציתי שתתעניין באמת,
לא סתם שתשאל-
באמת שיעניין אותך,
שבכלל תשים לב,
מה עובר עלי במשך 3 החודשים האלו.
אולי תנסה להבין, אולי תנסה לקבל,
אולי תרצה לשמוע. להקשיב.
אולי אם היית נפתח קצת,
היית יכול לעזור.
אולי הייתי מוצאת בך מישהו,
שאפשר לפרוק קצת אצלו,
להוריד מהמועקה הכבדה,
שאני נאלצת לסחוב בבדידותי.
אבל אתה לא שם.
למעשה,
אף אחד לא שם.
אני יכולה להתקשר להרבה אנשים,
ולבכות להם,
אני רק לא יודעת מי מספיק אוהב אותי,
ומי מספיק מבין אותי,
ומי יוכל לקבל אותי,
במאת האחוזים,
ולהקשיב, בשתי האוזניים
ולא לשפוט, ולא לכעוס
ולא להתאכזב.
אני כבר לא מסוגלת לסבול
את האכזבות שלכם ממני.
אתם לא קולטים?!
מצליחה לתמרן, בין הדמעות על הדף,
אבל לא מצליחה לתמרן,
בין העצב, היאוש, והמרירות.
כואבת על עצמי,
שמה שמניע אותי,
זהו הפחד מהכשלון,
הפחד מהאכזבה,
הפחד מה"אמרתי לך",
שייתכן ויגיע.
מפחדת שלא תאהבו אותי אם אכשל,
אבל בעצם,
אם לא תאהבו אותי כשאכשל,
אתם לא אוהבים אותי בכלל.
