מה את חושבת לעצמך? שאם תתחזי לאבן, גם תהיי כזאת?! אם תעטי עלייך, מטעה אפור וחד-גוני, את תעלמי, תדממי?! זוהי אשליה, מתוקה. אשליה. צבועה אחת, מסבירה זאת בתירוץ האומלל- כיעורך. ואת בעצמך יודעת, שזהו לא תירוץ, זוהי לא סיבה, לא סיבה אמיתית. והרי את יודעת, שבסוף את תישברי, רגע לפני שאדם יתקרב, וירצה לבעוט בך כמתוך שעמום. את תיכנעי, ותתקדמי קדימה, וגם קצת הצידה. ככה את. באלכסון. תמיד גם קצת הצידה. מפחדת מהצל של עצמך. רק כי אמרו לך שאת לא אסתטית. ואני לא אתחסד, אולי גם בפנים, את מכוערת כמו מבחוץ. אז מה? אולי במקום להתחזות, במקום ללבוש מסיכה, שבסוף נדבקת אליך, והופכת לחלק ממך, אולי תייפי את המכוער, אולי תשלימי עם המכוער? אולי תפסיקי להתבייש, ולקבור? את לא אבן! את יצור חי! את כל-כך רכה, והאבן קשה כל-כך! למה שלא תהיי את עצמך? למה לברוח מן האמת?! קרפדה.