קטעים מהספר "ירח מילניום" מאת ליאורה ברנשטיין
עמוד 207. אוויר הים המלוח הסתנן מבעד ציפויי הטיח של הבתים וצבע השמן שעל מעקות הברזל, והיה מפצל ומחליד אותם. היא חלצה סנדלים וירדה במדרגות השטוחות אל החול, ומשם למשטח הרטוב. לימינה נח החוף עם רוחצי הקיץ הרבים, מהם משוטחים על מגבות ומהם שרועים בכיסאות נוח. לשמאלה השתרע הים הנינוח, מצויר בפסי גלים לבנים. אי שם במעמקים נחו קבורים שרידי הספינה המיתולוגית אלטלנה, שאין לה מצבה, כשלד של הלווייתן הלבן שגרר עמו את אחאב רוצחו אל התהום וכעת רק הדגים ממרקים את עצמותיו. על פני המים שטו סירות מפרש של נופשים ומעליהן חגו השחפים...."

עמוד 166. הוא היה קונה לחם אחיד וחותך אותו לאורכו למספר פרוסות ארוכות ואז מניח על כל שכבה מטעם אחר. אוהב היה להניח על הפרוסה הראשונה דג טונה מקופסא, על השנייה גבינת קוטג´, על השלישית סלט כלשהו מעורב עם רסק עגבניות, ועל הרביעית, אם היה בבית, סלט ביצים קשות מעוכות עם בצלים קצוצים ושמן זית ועשבי תבלין. ואת זה היה מכסה בפרוסה החמישית, עוטף הכל בניילון דק ובוצע באמצע לשני חלקים. מגדה הייתה מסתכלת המומה ביצירתו, נפלאה ממנה שמישהו יוכל לאכול כמות כה גדולה של מזון בפעם אחת ואיך יפער את פיו?

"למה אתה מכין את הכריך בשכבות?" היא התווכחה עמו."תכין שתי פרוסות עם טונה, שתי פרוסות עם קוטג´, לא לערבב."

"אני אוהב ככה," אמר, "כמו החיים. החיים הם כמו כריך בשכבות. יש אנשים שמסתובבים עם כריך משתי פרוסות ואני מסתובב עם כריך של חמש פרוסות. ולוואי שהיה לי כריך של שבע שכבות."

"למה?" שאלה מגדה, שסקרנותה התעוררה. וממילא אף אחד לא יכול לדחוס לפיו כריך של שבע פרוסות.

"שבע פרוסות לשבע ספירות," הואיל יעקב להסביר לה. "זה אפילו נשמע קרוב, פרוסות – ספירות. עשר ספירות יש בעולם, לא רואים אבל הן כאן."

עמוד 71<הירח האמיתי שלמעלה המשיך לצוף, סוקר בדרכו את ההרים והאוקיינוסים. בים הצפוני המשיכה הלווייתנית לשוט דרומה. היא הייתה רעבה וכוחה הולך ופוחת. מעטפת השומן שעל גופה הידלדלה ולראשונה בחייה חשה בקור המים שעדיין נשאו אותה ברוך על פניהם. יותר ויותר התקשתה לצוף ולנום על הים. היא ידעה שסופה קרב אך המוות היה כאב שכולם הצטרכו לשאת בלבם, כשליוו לווייתן זקן ומצולק, שְׂבַע-ירחים וסערות אל בור המים הכחולים במרכז העולם ותמכו בו כל עוד לבו פועם. הם חבטו במים בזנבותיהם עד שהעלו קצף לבן וגרשו משם את הטורפים שניסו להתקרב אל בעל החיים הגוסס. הקרובים אליו, בת זוגו, צאצאיו, שרו לו ועודדו אותו וכשנשף את נשימתו האחרונה ושחרר את חייו אל הכוכבים, הניחו לגווייתו לשקוע מטה עד לתהומות העולם, שם תישא את גופתו האדמה הקדושה, ממנה באו ואליה ישובו בתחיית המתים בגן העדן שלהם. הם צפרו את קינת האבל ומארבע רוחות המים נזעקו ובאו לקריאה הבהמות הגדולות. היא עצמה זכרה את אחד הטקסים האחרונים, כשליוותה את אימה שלה. גורה הייתה אז, כבת 30 ירחים בלבד. האם הביטה בה בעין גדולה ורחומה, "שמרי על עצמך," אמרה לה אז העין.

כיום היא עצמה בת למעלה מ-230 ירחים, ולא תגיע אל בור המים הכחולים. המים היו מלוכלכים וריקים ממזון ובכל מקום נרדפו בני עמה על ידי שדי הברזל. עמה היה שנוא ומבוזה על לא עוול בכפו, השבט שלה כמעט ונכחד. מי יבנה לה שער לבן במים לעבור דרכו לגן עדן? בימים ההם חיו הלווייתנים אלף ירחים ויותר, אך היום, גם לאחר כ-230 ירחים כבר הייתה שבעה מחייה. היא שמחה שלא תגיע לגיל זקנה ולא הצטערה על הפרידה ממקום זה. משאלתה הייתה להגיע לאהוביה והקרובים לה, שהתקיימו לנצח נצחים בגן העדן של אדמת הלווייתנים הקדושה, על כוכב אחר, אצל אל אחר. אם תצליח להניח את גווייתה על האדמה, ייתכן שנשמתה תמצא את הדרך לשם גם אם לא תעבור בשער המים. היא נשפה נשיפה רכה והירח האיר לה נתיב, בפס כסף זוהר וישר בים הצפוני עד מעבר לאופק, אל הים הקטן הבלטי, בו תוכל לעלות על היבשה בקלות.

ירח מילניום הוא רומן ישראלי מקורי, 367 עמודים. הרומן, אשר נפתח בחודש ינואר 2006 בישראל, מביא את סיפורה של מגדה, נערה שנקראה על שם מג"ד אלמוני שהציל את חיי אביה. מגדה לוקה לפתע במחלה מסתורית ויוקרתית אשר מעוררת את קנאת האליטות הישראליות.
סיפורה של מגדה והסוד הכמוס עמה, שזור בסיפוריהם של חברתה הבדואית נעימה, של גיבורי ארגון ים וארץ ושל הלווייתנית תרועה.  למרות הימנעותה ממעורבות רגשית לאחר הטרגדיה שעברה בנעוריה היא פוגשת שוב באהבה. הרומן נפרש על קשת רחבה של רבדים, החל במציאות עממית וכלה בפנטזיה ובמיסטיקה טהורה.  תמונת ישראל והעולם ברקע הסיפור מתוארת באופן נוקב.