א

כבר כמה ימים מנסה דוד להיזכר בשיער ארוסתו, אבל לא מצליח. הוא זכר במעומעם את פניה אבל לא היה מסוגל להעלות על דעתו את צבע שערה של מיכל. לעיתים היה נדמה לו שזהו שיער חום, לעיתים שטני, ואפילו בלונד. רק שחור לא היה נראה לו, אבל כמה ימי הרהורים גם בזה לא היה בטוח.

האירוסין היו מהירים כמקובל בציבור החרדי. שלושה מפגשים שעברו ביעף. ולאחר מכן התנאים. דוד היה בן 19 ומיכל בת 17. הוא מבני ברק והיא מביתר עלית. דוד חש קצת מנותק מהאירועים, כאילו הוא לא ממש נוכח שם. הוא כבר שמה מבחורים אחרים שהם חשו כך לפני החתונה, רבים גם ספרו שגם בתקופה שלאחר החתונה הם חשו שזה קורה איפה שהוא מחוצה להם. כמו הזמן הזה שבוהים ומחשבות רצות תוך כדי, ככה דוד חש מתחילת התהליך, כאילו הוא בוהה ולא ממוקד בנקודה כל שהיא באוויר ובינתיים רכבת השידוכים רוכבת על המסילה שבמוחו.

את הייחוס של מיכל ואת מעלותיה דוד לא זכר וגם לא ניסה לזכור, בכל מקרה היה זה גיבוב של מילים שהוא כבר הכיר משידוכים של חברים. בכלל, הוא לא היה בחור שזקוק לשכנוע יותר מדי, ילד טוב כזה היה. בחור טוב.

ב

דוד ומיכל לא היו מודעים לזה לגמרי, אבל שניהם היו זוג נאה מאוד. דוד, בעל השיער השחור, הפחמי, הזקן הקצר והמסודר, והלחיים הסמוקות שהוסיפו לו מראה נשי כובש. קומתו רזה וזקופה, היה תמיד מהגבוהים בחבריו. ועיניו הכחולות נראות מצועפות, מהורהרות, כלהיום.

למיכל הייתה גזרה מושלמת, עור צחור, שהוביל אל פנים מפוסלות בשיש, ועיני אזמרגד בורקות.פניה החדות לא טושטשו באיפור הכבד שאמא דרשה לשים לפני השידוכים. מיכל הייתה בחורה מהסוג הנדיר, מעשית והחלטית, ויחד עם זאת רגישה מאוד ונשית מאוד.

השידוך ביניהם נעשה על ידי הוריו של חברו הטוב של דוד, יוסי. יוסי היה זה שחשב על זה והעביר את הרעיון לאמו. את דוד הוא הכיר מילדות, מהשנים הראשונות בחדר ועד לישיבה. מיכל הייתה בת דודתו מצד האמא, שאותה חיבב מאוד, למרות שלא יצא לו לדבר עמה יותר מדי בכל השנים. פה ושם שלום חטוף בשמחות המשפחתיות, ולפעמים מעט יותר. הרעיון הועבר להוריו של יוסי ומשם ללאה אחות אמו של יוסי. לאה וחנה, אמו של יוסי, סיכמו לחכות עד שמיכל תהיה בת 17 ואז לשאול את בני הזוג. תפקידו של יוסי, היה לשאול את דוד, ולאה התחייבה לשכנע את מיכל. לשניהם לא היה תפקיד קשה במיוחד, והשידוך יצא במהרה לפועל. גם לדוד וגם למיכל לא היה ניסיון רב בשידוכים, והיה זה אחד השידוכים הראשונים שלהם.

מיכל קצת התאכזבה מהפעמים שהייתה עם דוד לבד. היה נדמה לה שהוא לא לגמרי נוכח, בעוד שהיא הייתה דרוכה מאוד. היא ציפתה שדוד יתבונן בה קצת יותר, אבל נדמה היה לה שעיניו היפות, מתבוננות בארץ אחרת ולא בה.

ג

מיכל ודוד היו שייכים לחסידות תולדות אהרון בה הנשים מגלחות את השיער לגמרי לאחר החתונה ועוטפות את הראש במטפחת. לא פעם בינה לבין עצמה בכתה מיכל על שערה השחור הגלי, שייעלם. המנהג בעדה היה לתרום את השיער לחולות סרטן, ומיכל חשה במנהג זה נחמה מועטה.

כאמור, בשבועיים שלפני החתונה לא הצליח דוד להיזכר בצבע שיערה של מיכל. והדבר הטריד אותו משום מה. המחשבה על כך הלכה והשתלטה על סדר יומו, ודוד, שמעולם לא היה מהלמדנים המצטיינים מצא עצמו "מרחף" מרוב מחשבות על שיער של מיכל. כאשר ההרגשה הכללית שלו היא תסכול כתוצאה מחוסר היכולת להיזכר.

בשבועשלפני החתונה, לא פתח דוד את הגמרא כל היום מרוב מחשבה על שיערה של מיכל, הדבר נהייה לו לאובססיה. המשגיח, ר' אמנון, שם לב לכך, ופירש את הדבר על התרגשותו שלדוד לפני החתונה. המשגיח היה ידוע ברגישותו הרבה ובחכמת הנפש שלו. לא כמו משגיחים אחרים שכלפיהם חשו התלמידים יותר יראה והערצה. את ר' אמנון התלמידים אהבו, והתייעצו עמו רבות. והוא, מתוך חכמת החיים שלו ייעץ להם. באותו יום ניגש ר' אמנון אל דוד, ושאל אותו כיצד הוא מרגיש. דוד התוודה שאינו מצליח להתרכז. ור' אמנון יעץ לו להסתובב קצת ברחובות מאה שערים, ולנפוש מעט. דוד שלא היה רגיל לעזוב את בית המדרש ולא היה בחור שמסתובב הרבה הסתייג מההצעה אבל בעידודו של ר' אמנון לקח אותה. הוא הסתובב ברחובות השכונה התבונן בסמטאות, וניסה לעצור את עצמו מללכת את ההליכה המהירה הרגילה של בני עדתו, ולהתענג על הפסיעות. הוא חש כיצד אט אט קצב הליכתו מתמתן וראייתו הולכת ומתחדדת. העצים הרוחשים ברוח נראו בבהירות, והעלים הצטיירו אחד אחד לנגד עיניו. החנויות השונות, והאנשים השונים נחרתו במוחו, המכוניות והאוטובוסים, התיירים. בגדים על חבל הכביסה, אנטנה של בניין, ענן, ציפורים, שלוליות על המדרכה, קפלי קרקע. עיניו קלטו כל פרט ופרט.

ד

לאחר שעה של הסתובבות חש דוד, צמא, הוא הלך לקנות במכולת הרגילה, אצל ר' חיים. ובשקלים הבודדים שבכיסו קנה שקית שוקו שאהב. הוא נזכר לפתע, שמיכל לומדת לא רחוק מהמכולת. בסמינר לבנות של העדה. תשוקה בלתי ניתנת לריסון תקפה אותו, לראות את מיכל, ויותר מזה, לראות את צבע שיערה של מיכל. הוא הרגיש שהוא חייב לראות את זה עכשיו. לא הייתה זו תשוקה מינית, אלא משהו אחר.

דוד הלך לרחוב הצדדי ליד המכולת, בו נמצא הסמינר שמיכל לומדת בו. הוא הלך מסביב לחצר בתקווה לראות אותה. אולם נפש חיה לא נראתה מחוץ לבנין האפור, המשמים. דוד בקושי עצר בעצמו שלא להיכנס פנימה לתוך הבנין. הוא סיים את השוקו זה מכבר, וחש את השמש קופחת על ראשו. הוא הרגיש צמא וגם רצון עז ללכת לשירותים, אולם הוא החליט להישאר עוד זמן מה. והנה כמו תמיד התממשה משאלתו דווקא שלא היה מרוכז בה לגמרי, הלחץ על השלפוחית שלו, במחילה, הצמא והחום הקשו עליו את הריכוז. מיכל יצאה מהבניין ושיערה השחור והארוך ריצד על גבה. דוד ניסה להתרכז ככל כוחו ולחרוט את תמונת השיער במוחו. שוב ושוב שינן ששערה של מיכל שחור, ארוך וגלי.

ה

החופה הוציאה את דוד קצת משיווי משקל. מטבעו היה בחור חולמני, ובאותו ערב, שכל המבטים התנקזו אליו והוא מצא עצמו במרכז האירוע, מחשבותיו ריחפו לכל כיוון. הוא לא הצליח להתרכז בחתונה. לא הצליח לחשוב על מה שקורה.

מיכל לעומתו, הייתה מרוכזת בחרדה בשאלה האם דוד יאהב את המראה החדש שלה. המנהג בחסידותה של מיכל, תולדות אהרון, הוא לגלח את הראש לפני החתונה, גילוח מלא. לאחר מכן האישה מופיעה כבר בחופה בכיסוי ראש שמחפה על הראש המגולח. מיכל האמינה שכך צריך לעשות, ושכך הקב"ה רוצה. אבל היא חשה עצב עמוק כלפי ההרגשה שדוד לא יאהב אותה. למרות הקורבן הגדול שלה.

התזמורת התחילה לנגן, ודוד פסע אל מול מיכל, הוא ראה אותה באופן מטושטש, ולא הצליח להתרכז בדמותה. כאשר הוא התקרב אליה כדי להוריד על פניה את ההינומה, הוא הבחין בכך שהיא מגולחת. לפתע היכתה בו כל עוצמתו של הערב, כל המשמעות שלו, והוא התמקד במיכל וראה אותה בבירור. הוא גם הבחין בעובדה הברורה הוא לא זוכר איך נראה השיער של מיכל. התחושה הזו מילאה אותו בעצב. דוד, הלך לעבר החופה וחיכה למיכל, ותוך כדי זה ניסה לשחזר את הביקור שלו בסמינר של מיכל, ולהיזכר בצבע השיער שלה והוא לא הצליח. כאשר מיכל הובלה לעברו לקול המוזיקה, הסתכל עליה דוד במבט עורג ועצוב. כאילו חסר משהו למיכל, כאילו אשתו מובלת בכסא גלגלים, הוא חש חיבה גדולה אליה, אבל גם חש כאילו היא חסרה משהו. והחסרון הזה חלחל גםאליו.

דוד, קיבל החלטה בליבו באותו רגע, לדאוג למיכל, לדאוג לה כמו לאישה נכה, כמו לאישה פצועה, הוא החליט להיות לה לשומר ומגן. ואכן כבר באותו ערב כאשר נותרו מיכל ודוד לבדם בדירה החדשה, התנהג דוד בתור ג'נטלמן (מן הסתם הוא לא הכיר את המילה הזו)אמיתי, דאג למיכל, כרכר סביבה, ולבסוף גם כשהם שכבו, הוא דאג להיזהר (כפי שלימד אותו ר' אמנון) ולנהוג עם מיכל בעדינות, ולהשתדל לא להכאיב לה.

מיכל חשה רגשות מעורבים. היא חשה שדוד דואג לה מאוד, עוטף אותה ביחס טוב וחם. היא חשה מוחמאת ושמחה על רגישותו של דוד, גם על רגישותו במיטה. אבל היא לא יכלה לחוש שדוד דואג לה, אבל לא חש כלפיה תשוקה. לא חש כלפיה רגש שמאפיל על שיקול דעתו. היא חשה שדוד עושה את מה שהוא עושה מתוך אמפתיה ולא מתוך תשוקה. ההרגשה הזו שהייתה עמומה בתחילה, הלכה והתחזקה בבוקר שאחרי ליל הכלולות. מיכל התעוררה כשדוד הלך להתפלל.לאחר שאמרה את ברכות השחר, נכנסה להתקלח, ויחד עם המים היא חשה גם בטיפות שיוצאות מעיניה, חשה גם את העלבון עולה בבטנה ומאכל אותה.

ו

הימים חלפו בביתם של דוד ומיכל. דוד המשיך לנהוג במיכל בעדינות, ומיכל המשיכה לחוש תסכול על כך שדוד חומל עליה ולא חושק בה. על פי חינוכה לא יכלה מיכל לומר לדוד משהו, מהגם שהיא הייתה עדינה מטבעה. אולם התכול של מיכל הגיע לעיניה, ששידרו כל הזמן עצב נוגה. מיכל לא ידעה אם דוד חש משהו ממה שעובר עליה. היא הייתה בטוחה, שבגלל שהיא התגלחה דוד לא רוצה בה, ובכך ניחשה את האמת.

דוד, המשיך במסלול החיים הרגיל, המשיך ללכת לישיבה, המשיך ללמוד בדרכו המיוחדת, ומחשבתו חזרו פעמים רבות לאשתו, למיכל. הוא המשיך לחוש כלפיה חיבה עמוקה ודאגה, וכל הזמן ניסה לשמח אותה במתנות שונות, ואמרות שליקט למענה מהלימודים, ומדברים שראה ברחובות מאה שערים. הסיפורים היו מעניינים בעיני מיכל, אבל היא עדיין הייתה מנותקת מדוד, וחשה שהם הולכים ומתרחקים.

באחד הערבים, חזר דוד מלימודיו, ונכנס לדירה הקטנה. כאשר בירך את מיכל בברכת ערב טוב, היא הגיחה מחדר השירותים, וענתה לו. פניה היו רחוצות, אבל דוד ראה שעיניה אדומות. הוא שאל אותה האם היא מרגישה טוב. ומיכל שקרה לו שכן. דוד הבין שמיכל לא אומרת לו את כל האמת. הוא הבין שהיא מסתירה משהו.

כשהלכו לישון ניסה דוד לשאול שוב את מיכל האם הכל בסדר, היא לא ענתה לא מיד, התבוננה בעיניו וניסתה לומר לו מה היא מרגישה. דוד הרגיש שהיא מנסה לשדר משהו אבל לא הבין מה. לאחר כמה שניות, ענתה מיכל, "לילה טוב".

ז

יום אחד היה צריך דוד לגשת לסניף הבנק שלו, שנמצא ברחוב יפו. דוד הלך ברגל, ועלה ברחוב יפו. הוא עבר ליד הרחובות שיוצאים מהרחוב. הוא עבר את שוק מחנה יהודה, והגיע לסניף הבנק שלו בכיכר ציון. לאחר שסיים את עסקיו בבנק, החליט לקנות שוקו קר, הוא התחיל להסתובב במדרחוב ולחפש חנות שבה מוכרים אייס שוקו. תוך כדי הליכה, הוא התחיל להתבונן בכל אישה שעברה לידו. ליתר דיוק הוא התחיל להתבונן בכל שיער של אישה שעברה לידו. הוא לא יכל להפסיק להתבונן, שיער קצר, ארוך, שחור, בלונדיני, ג'ינג'י, שטני, צבוע. תסרוקות שונות. הוא חש שעיניו מוצפות מכל המראות הללו. לאחר שקנה לעצמו שוקו קר, החל דוד לשרך רגליו חזרה לשכונה, תוך כדי שהוא ממשיך לנעוץ מבטים במחלפות השיער שנגלו אליו. את דרכו למאה שערים עשה בעייפות גדולה, הוא חש עצמו גדוש מכל מה שראה. לא היו בו ייסורי מצפון על כך שהתבונן בנשים, אלא הרגשה דומה לזו שלאחר ארוחה דשנה אבל מעייפת.

בימים שלאחר ההליכה לבנק, חש דוד שהיחס שלו למיכל משתנה. הוא החל לחוש ריחוק ממנה. החל לחוש שהוא מאבד את הרצון לדאוג לה ולחמול עליה. הוא חש קרירות כלפיה, חש ריחוק ולפעמים גם דחיה. הוא החל להפר את ההחלטה שקיבל על עצמו מתחת לחופה. ובלי יכולת להתנגד החל להתרחק ממיכל.

מיכל כמובן חשה בשינוי שחל בדוד. היא לא ידעה לשייך את השינוי הזה להליכה לבנק, אבלהחלה לחוש שדוד מאבד את המגע החם שלו כלפיה. כעת היא כבר החלה לחוש תסכול נוקב יותר, מריר יותר, העוגן שהיה לה בדוד, נעלם. וכעת אין לה לא רחמים ולא תשוקה.

ערב אחד, החליטה מיכל לעשות מעשה. היא קנתה פיאה, למרות שהדבר מנוגד למנהג החסידות שלה. הפאה הייתה בלונדינית, חלקה לגמרי, עם פוני מעל המצח. לא דומה בכלל לשיער שהיה לה. היא החליטה ללבוש את הפיאה ולהפתיע את דוד.  היא לא אהבה את המראה שלה עם הפיאה, ולא אהבה לשים את הפיאה על ראשה, אבל היא לא יכלה לחוש יותר את הדחייה מדוד, ורצתה להיות יפה בעיניו.

כשדוד נכנס לדירה באותו ערב, הקדימה אותו מיכל ב"ערב טוב" עליז במיוחד, דוד נדהם למראה של מיכל. הוא חש שהוא מסתנוור מהפיאה שהיא לבשה. אבל בד בבד, הוא חש תשוקה עצומה למיכל, חש תשוקה שלא ידע שניתן לחוש אותה בכזו עוצמה. ותחושה זו הציפה אותו לגמרי. הוא לא אמר דבר, אלא רק אחז בשתי ידיה של מיכל, ונישק אותה.

באותו לילה ידעו השניים תשוקה שלא חוו בכל לילות נישואיהם.

ח

הבוקר שלמחרת היה מוזר מאוד לדוד. הוא התעורר והביט במיכל, הפיאה שלה הייתה מוטלת על הרצפה, במקום שבו הושלכה בלהט התשוקה של אמש. דוד קם, ובעוד מיכל ישנה, הוא הרים את הפיאה והתבונן בה. הוא חש חלול לגמרי. הפיאה שאחז בידיו גרמה לו הרגשת קבס. והוא זרק אותה לפח. הוא התבונן בחלון במטבח החוצה. וחשב על מה שקרה בלילה. הרגשה לא טובה אפפה אותו. ההרגשה הזו לא הרפתה ממנו גם כשיצא לישיבה. וליוותה אותו בכלהיום. ובימים שלמחרת. הוא ומיכל לא דיברו על הלילה שהיה להם.

מיכל הרגישה טוב מאוד בבוקר המחרת. היא קמה בהרגשה נפלאה. אבל במשך היום והימים שאחרי אחזה גם אותה הרגשה לא טובה. היא חשה שהפיאה שקנתה נתנה לה מה שרצתה, אבל במחיר שהלך והתברר לה. בינה לבין דוד נמצא קיר שעוביו כעובי שיער הפאה. אבל נדמה היה שלא ניתן לעבור מעליו.

בחופשת בין הזמנים, הלכו דוד ומיכל לטייל קצת. שניהם עשו זאת יותר בגלל שכך מקובל בציבורש להם ולא בגלל שרצו, בין שניהם עדיין עמד אותו לילה, ועמדו כל החומות שצצו לאחר נישואיהם. הם לא ידעו כיצד יוכלו להמשיך כך.

הם טיילו באזור הרי ירושלים, כמקובל, וסיימו את הטיול בסיור בגן החיות התנ"כי. במהלך הסיור התמקד דוד ביחסים בין הזכר והנקבה בכל אחד מהמינים שראו. בכל פעם ראה את אותו הדבר, שאצל רוב החיות דווקא הזכר הוא הברייה המפוארת יותר, היפה יותר, הגדולה יותר. ואילו הנקבה בדרך כלל פחות מושכת תשומת לב מבחינת המראה. ככל שראה יותר דוגמאות לכך, המשיכה העובדה הזו לחלחל ולהציק לו בלי שידע למה.

ביום שלאחר מכן הלכו דוד ומיכל לטייל באזור פרוזדור ירושלים, הם הגיעו לאזור שליד נס הרים ובר גיורא וטיילו להם על הגבעות הירוקות. באחת העצירות שעשו, פרשו שמיכה והוציאו את האוכל מהתיקים. הם אכלו בדממה, כשם שהעבירו את רוב הזמן המשותף שלהם ביחד. לבסוף הוציאו תרמוס ושתו ביחד תה. מיכל נשכבה על השמיכה והניחה ראשה על התיק. היא חשה רוגע, בתוך הטבע, באוויר הטוב והנקי. השמש הייתה בתחילת שעת בין הערביים. ורוח נעימה חלפה על פניה. היא שמעה ציוץ ציפורים וקולות של חיות. וחשה כאילו דאגות ליבה פוחתות ועוברות ממנה אל הסביבה המקיפה אותה.

דוד, התבונן סביבו, הוא חש קצת משועמם, מכל המראות הללו. וכבר רצה לשוב הבייתה ולחזור לשגרת הלימוד שתמנע ממנו את הצורך להיות עם מיכל לבד. הוא המשיך להתבונן סביבו, לבסוף עצרו עיניו על מיכל. הוא ראה שעיניה עצומות, אבל ידע שהיא לא ישנה. משהו בה היה נראה לו שונה. הוא חש שהיא שלווה במובן שהוא לא לגמרי הבין. הוא הביט בלחייה האדומות, בעורה הלבן, ובגזרתה הנאה. למרות שלא לבשה בגדים מושכים ואופנתיים, נראתה מיכל יפה מאוד בעיני דוד.

לפתע, מיכל נעה קלות והתמתחה, תוך כדי שהתמתחה נפלה מעל ראשה המטפחת. דוד לא ידע אם מיכל שמה לב לכך שראשה התגלה לפניו. דוד הביט בראש המגולח, הלבן, האפרוחי. הוא לא יכל להתיק את מבטו מראשה של מיכל. למרות שידע שהוא לא אוהב את המראה הזה. הוא המשיך להתבונן בלי להפסיק. הוא הבחין פתאום, שהשיערות הקצרצרות שהיו על ראשה של מיכל, היו שחורות. בעודו מתעכב על הנתון הזה, הציף אותו, חי ומוחשי, זכרון שיערה של מיכל. שיערה היפה השחור והגלי, הוא ראה בבירור את תמונתה שלפני החתונה לנגד עיניו. ראה איך שיערה מתבדר ברוח, וזז בלי הרף, ראה כיצד היא משחקת בו ומעבירה אותו מצד אל צד. כיצד קרני השמש משתברות בו ומאירות אותו.

מיכל הבחינה שבדקות האחרונות דוד מתבונן בה, היא לא יכלה לומר בדיוק מה הוא רואה, אבל חשה גלי חום בראשה המגולח, לאחר כמה דקות כאלו החלה לחוש אי נוחות, אי שלחה את ידה למטפחת שעל ראשה כדי לסדר אותה, ואז הבחינה שהיא נפלה. היא פתחה את עיניה בבהלה, ושלחה ידה לשים את המטפחת על ראשה. כאשר התקרבו אצבעותיה אל המטפחת, תפס דוד בידה ועצר אותה. היא הביטה בו בחשש, וראתה שעיניו בורקות, בורקות כפי שאף פעם לא ראתה אותן. עיניו היו נעוצות בעיניה. והיא שמעה אותו אומר, מילים שלא חשבה שתשמע:

"את כל כך יפה מיכל, כל כך יפה."