בשנת 2006, ב3 לחודש ינואר, יום חמישי, בשעה 17:00 התיישב אלון בלומשטיין בתחנת האוטובוס, ברחוב דוד המלך בירושלים, והמתין לקו 18.

אלון בלומשטיין, בן 30,  דור שלישי בירושלים. גר בשכונת ארנונה. עובד כמנהל סניף של חברת 'הרץ' להשכרת רכב ברחוב דוד המלך.

באותו יום אלון המתין לאוטובוס שיקח אותו לכיוון כיכר ציון, שמה הוא היה צריך להסדיר כמהעניינים בסניף בנק הפועלים, בו מתנהל חשבונו.

לאחר מספר דקות המתנה התיישב לידו אדם נוסף, העונה לשם יצחק כהן. 

יצחק כהן, בן 45, גר בשכונת נחלאות, בבית קטן. יצחק הוא מאבטח, שעובד בשדרת ממילא,ומועסק על ידי חברת קבלן. באותו יום הוא המתין לאוטובוס לשוק מחנה יהודה, לעשות קניות לשבת.

כשיצחק הגיע לתחנה, הוא נעמד ליד הספסל והתחיל לעשן. התחנה הייתה מקורה, ודופן האחורית הייתה דופן הברזל שיש במרבית התחנות, לוח ברזל שמעוצב בשורות של משולשים תלת מימדיים ומנוקב ככברה.

יצחק מעשן מלבורו אדום. הוא עישן פעם נובלס אבל החליף לאחר מכן.  הוא לא מעשן הרבה, כ3-4 סיגריות ביום. בדרך כלל הוא שומר את הסיגריות למצבים מיוחדים, לאחר ארוחת בוקר, לאחר ארוחת ערב, ערב שבת, בשקיעה ובכל מיני זמנים של מנוחה. אבל באותו יום הוא ידע איזה ריגוש בעבודה והוא חש צורך לעשן כבר מיד לאחר המשמרת בתחנת האוטובוס.

אלון שם לב בתחילה לכך שמישהו מעשן לידו, לאחר שתי דקות הגיע ריח העשן לאפו, והוא הסתובב לכיוון יצחק במטרה לבקש ממנו להפסיק לעשן. כשראה את פניו של יצחק, פנים מחורצות ועייפות מרוב עבודה, ומעמל השנים, חזר בו מכוונתו.

אשתו של אלון, מרים, המכונה בפי כל, מירי, היא חולת סרטן הריאות, כתוצאה משנים של עישון. בתקופה האחרונה מצבה של מירי התחיל להתדרדר בהדרגה. לאלון ומירי יש 2ילדים, והם נשואים כמעט 8 שנים. אלון נהיה רגיש במיוחד לנושא העישון. הפחד שלווה תקופה שהוא עובר מתוך חרדה לאשתו, הולידו בו כעס על כל מי שעישן בסביבתו, ובכלל על כל מי שעישן.

אלון החליט לבקש מיצחק להפסיק לעשן, הוא פנה אליו ואמר: "סליחה? אתה יכול בבקשה לעשן מחוץ לתחנה, או לכבות את הסיגריה? זה נורא מפריע לי."

יצחק המוטרד, היה שקוע כולו בסיגריה ובמה שקרה לו באותו היום. באותו יום בערך בשעה13:15, הבחין יצחק באדם חשוד שמסתובב בקטע שלו ברחוב. הדמות הייתה זקופה, ומכוסה בכובע. כך שהוא לא יכול היה לראות את הפנים שלה. אולם משהו בהתנהלותה, בכך שהיא הביטה כל הזמן לכל כיוון, גרם לה להיראות כאילו היא מחביאה סוד כל שהוא. המאבטחים בשדרה חמושים כולם, וכך גם יצחק. הוא החל ללכת לכיוון הדמות החשודה, וניסה לעקוב אחריה. אולם היא התקדמה במהירות, יצחק הודיע בקשר שהוא מבחין בדמות חשודה וביקש תגבורת. בד בבד הגביר את מהירותו בניסיון להדביק את הדמות. לאחר כ200 מטר, יצחקהגיע סמוך לדמות והניח יד על כתפה, הוא הבחין להפתעתו הרבה, בבחורה, לא מבוגרת, ויפה באופן בלתי רגיל, שהתבוננה בו בעינים מופתעות. היא שאלה אותו משהו בשפה שהוא לא הבין, והוא לא ענה. הדבר הראשון שעלה במוחו הוא לשחרר אותה ולבקש סליחה. וכך עשה, באנגלית עילגת, ביקש סליחה ושחרר את הנערה. מיד לאחר שהיא הלכה, הגיע הקב"ט למקום. הוא שאל את יצחק, מה קרה, וכששמע שיצחק שחרר את הבחורה גער בו, ואמר לו שהוא טעה. והיה צריך לעכב אותה. יצחק שעוד היה המום מיופיה של הבחורה וסקרן לגבי דמותה, הנהן וקיבל על עצמו את הביקורת. וחזר למשמרתו.

יצחק, היה עסוק בהרהורים על אותה הבחורה בשעה שעישן את הסיגריה, הוא בכלל לא שמע את פנייתו של אלון, מרוב שהיה שקוע בהרהורים. אלון העצבני  הניח יד על כתיפו של יצחק, וחזר על בקשתו: "אדון, אתה יכול בבקשה לכבות את הסיגריה?" יצחק התעורר מההזיה הנחמדה שהיה שרוי בה והביט מופתע באלון. שניתק אותו מהאישה שהייתה היום ברחוב.

יצחק נשוי כבר 20 שנה, לז'קלין, ולהם 3 ילדים. יצחק אוהב את אשתו ושמח בחייו. אולם הבחורה שראה היום, פרצה את המסגרות של חייו, והצליחה לעורר את ליבו שדפק בעוצמה רבה. הרבה זמן יצחק לא חש ככה, והוא כמה לחזור אל ההרגשה הזו. הרגשה שהייתה מנת חלקו לפני שנים רבות. שנים רבות.

יצחק הביט באלון, ובפרצופו הכעוס, לקח שאכטה ארוכה מהסיגריה, ונשף לכיוון דופן התחנה, כך שהעשן יצא ממנה בלי להתקרב לאלון, לאחר מכן הוא הנמיך את הסיגריה מתחת לספסל  שעליו ישבו. וכך הוא חשב שהוא ינער את אלון מעליו.

בשנים הראשונות לנישואיהם אלון עישן גם הוא. מירי עישנה תמיד מלבורו לייט, ואילו אלון עישן כאמל. אולם לאחר לידתה של טל, ביתם הראשונה, החליט אלון להפסיק לעשן. ואילו מירי, שלא עישנה במהלך כל ההיריון המשיכה לעשן. לאחר לידת שחר, בנם השנה לפני כשנתיים, ביקש אלון ממירי להפסיק לעשן. הוא טען שזה לא בריא ליד הילדים וגם לא בריא בכלל. מירי השתכנעה והחליטה לנסות להפסיק, ובדיוק באותו זמן גילו אצלה, בבדיקה שגרתית לגמרי את מחלת סרטן הריאות.

אלון  הכועס, חזר שוב על בקשתו בקול רם: "אתה מוכן בבקשה, לצאת מחוץ לתחנה ולעשן. זה מאוד מפריע לי?!" יצחק שחוט מחשבתו נקטע לחלוטין בעקבות  דבריו של אלון. ענה בכעס לאלון: "יש איזה סיבה שאתה צועק עלי? אתה לא יכול לדבר כמו בנאדם? "כל אותו הזמן המשיך יצחק לעשן את המלבורו שלו, הסיגריה הייתה בשלב זה בערך באמצע חייה. אלון הרים את קולו שוב: "ביקשתי ממך כבר פעמיים לכבות את הסיגריה, ואתה לא שם לב, מצפצף, וממשיך לעשן פה כאילו זה מקום פתוח!" "אבל זה באמת מקום פתוח!" ענה יצחק, יותר מעצבים מאשר משיקולי היגיון. אבל באמת שהוא לא הבין מה הבחור הזה רוצה ממנו, התחנה מאוד מאווררת, פתוחה מצד אחד לגמרי ובכל הדפנות יש פתחים לאוויר, היא לא נראתה כמקום סגור בעיני יצחק.

המחלה, והטיפול בה החלו לתת את אותותיהם ב 3 החודשים האחרונים. מירי החלה להקריח בגלל טיפולי הכימו, וגם נהייתה עצובה ועצבנית יותר ויותר. היא החלה להתרחק מהילדים ומאלון. שכרע תחת הנטל של גידול המשפחה לבד. גם הטיפול לא בדיוק הוכיח את עצמו, כאשר מצבה של מירי לא השתפר והרופאים מנהלים קרבות אחרונים נגד המחלה.

אלון התקרב ליצחק באופן שאילץ את יצחק לקום ולהתרחק לקצה השני של התחנה. אלון הלך עד אליו, ואמר לו: "איזה מין בן אדם אתה שמעשן איפה שהוא רוצה למרות שזה מפריע לאנשים אחרים? מה אתה ערס בן 17? אתה לא מכבד אחרים? בן אדם מבוגר סך הכל. לא מבין אותך, באמת שלא. אני רואה שאתה מאבטח. איפה אתה עובד? בממילא? טוב אני הולך לברר עליך קצת, כי זה לא מקובל עלי ההתנהגות שלך"

יצחק לא היה עצמו היום. הבחורה הזאת סובבה אותו לגמרי. הוא אמנם מאושר בחייו הנוכחיים, אבל הבחורה הזאת גירדה מעל ליבו את הגלד שהוא חשב שכבר נאטם לגמרי לפני שנים רבות. ועכשיו הלב שלו שוב שותת דם. והנה הבחור הצעיר הזה צועק עליו ומאיים עליו, והוא לא מצא כוח לענות בחזרה.

יצחק המשיך לעשן, לקח שאכטה אחרונה, וכיבה את הסיגריה שכבר הגיעה לפילטר. הוא אמר לאלון: "הנה, סיימתי"

אלון ענה לו: "מאוחר מדי, אדוני, אני הולך לברר עליך ולהגיש תביעה על עישון במקום ציבורי."

יצחק התייחס לאלון בביטול.

בסוף חודש פברואר, כחודשיים לאחר התקרית בתחנת האוטובוס. קיבל יצחק לביתו, זימון לדיון שייערך בבית המשפט לאור תביעה שהוגדה נגדו על ידי אלון בלומשטיין. ליצחק לקח כמה רגעים להיזכר באירוע אך בסופו של דבר הוא נזכר ב"נודניק" שעליו סיפר לאשתו.

אלון שכר את חברו, נועם, שסיים לפני כשנתיים את התואר במשפטים, להיות עורך דינו במשפט, ולייצג אותו. הוא התכוון להיכנס ביצחק בכל הכוח. למרות המשאבים שזה דרש ממנו, למרות המשאבים שדרשה ממנו מירי. הוא החליט שהוא הולך על זה עד הסוף. הקו שלו ושל נועם, היה להציג את תחנת האוטובוס כמקום שכל בר דעת מבין שהוא מקום סגור וממילא אסור לעשן בו.

ליצחק אין חבר עורך דין, וגם אין לו כסף לעורך דין מוצלח, בהתחלה הוא חשב להגיע לבדו ולייצג את עצמו בתקרית המגוחכת הזאת. אולם עורך דין צעיר, שחבר בארגון "משניםאת העיר", שמע מחבר שעובד כמאבטח בבית המשפט על התיק הזה. והחליט לנצל אותו כדי לקדם את שיפוץ כל תחנות האוטובוס בעיר, שמצבן לדעתו היה מזעזע. חברי הארגון הסכימו ללכת על זה. ולהפוך את המשפט לבמה פומבית שתשרת את הקמפיין לתיקון תחנות האוטובוס בעיר, להתקנת ספסלים נורמלים בתחנה ולבניית משענת נוחה לספסל.

כך, מצאו את עצמם אלון ויצחק, יושבים בבית משפט השלום בירושלים, ב4 למרץ, לדיון הראשון במשפט,  שעתיד להיות מפורסם בקרב אנשי ירושלים, המשפט אודות תחנת האוטובוס.

המשפט התנהל במשך ארבעה חודשים, ובמהלכו עסק הדיון בעיקר בדמותה של תחנת האוטובוס. האם היא מקום ציבורי או לא. יצחק טען בעזרת עורך דינו הצעיר, שכמובן שלא, תחנת האוטובוס פתוחה בעצם מארבע רוחותיה, אין בה משום הגנה מהרוח והקור, ולכן אין מהווה מקום סגור וניתן לעשן בה כמו ברחוב. לעומתו טען נעם, פרקליטו של אלון, שברור שהמקום אותו תוחמת התחנה, איננו דומה לרחוב, ולכן יש כמובן להתייחס אליו כאל מקום סגור שהעישון בו אסור. במהלך הדיונים השונים הובאו מומחים שונים: מומחים מהעיריה, נציגים של חברת אגד, סקרים בקרב הציבור שמראים כיצד הוא תופס את דינה של תחנת האוטובוס. הדיון המשיך להתפתח, וקיבל תהודה רבה. מה גם שתחנות האוטובוס של אגד נמצאות בכלהארץ, החל הדיון לקבל תנופה ופרהסיה, עד שהגיע למהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2.

גםיצחק וגם אלון שכחו כבר ממה התחילה הסערה שהם כעת היו בתוכה. אלון איבד את הכוח להמשיך במאבק, מה גם שמצבה של מירי אשתו לא השתפר והיה לו צורך להיות איתה יותר ויותר. יצחק שנקלע לסערה נגד רצונו, שכח את הנערה היפה משדרת ממילא. כל מה שהוא רצה, לזה לחזור לחייו השקטים בתור מאבטח, ולסיים עם המשפט הזה. גם עורך דינו הנלהב החל להימאס עליו. הוא הבין די מהר שהוא כלי שרת בידי אידיאליסטים, והדבר לא מצא חן בעיניו. למרות שבתוך תוכו הוא גם רצה שישנו את תחנות האוטובוסים.

חודשיים לפני הדרמה המסופרת לעיל, ובלי קשר למשפט, החליט מיליונר יהודי צרפתי, שהיה בביקור בארץ (במקרה גם סייר בשדרת ממילא), ולא אהב את מצב תחנות האוטובוס, לתרום 80 מיליון אירו, לאגד כדי שהללו יחליפו את כל תחנות האוטובוסים בארץ. אותו מיליונר לא ידע כלום על המשפט המתנהל בארץ. אבל הוראתו הייתה לסיים את העבודות במהירות האפשרית. כך, בסוף חודש במאי, בשעה שהמשפט המפורסם מתנהל בין כותלי בית המשפט.שופצו כל תחנות האוטובוסים בארץ. היו להן מעתה מושבים נוחים עם משענות. הם היו אטומים לרוח, אבל ניתן היה לפתוח אותם בימות הקיץ. היו בהם שלטים חשמליים שמראים מתי האוטובוס אמור להגיע. יצחק ואלון יצאו שניהם מדיון בבית המשפט, שבוע לאחר שכל התחנות הושלמו, שניהם צעדו לתחנות אוטובוס שונות, ושמו לב לראשונה שהתחנות שופצו.שניהם עצרו רגע, חייכו, ועלו על האוטובוס הראשון.