כשאני נחשף לתוכן חדש, אני קורא וקורא וקורא וקורא ולא מפסיק, בולע עוד ועוד, אוכל לתוכי את הכל, את הבעד ואת הנגד, את זרם המחשבות ואת זרם הרגשות של הכותבים שכתבו את התוכן החדש הזה, אני קורא את הכל ולא יכול להפסיק. אני מתחמם מנקודות האמת שבתוך דבריהם ונכווה. נכווה חזק. אני קורא וקורא ועיניי כלות אל מול הררי המילים, ואני ממשיך לקרוא. אני קם הולך מסתובב ומתיישב ושב לקרוא. ואחרי פרק זמן ארוך, שבו אני קורא את הטיעונים וההדגמות ומקיף אותם מכל צד וזווית, בזמן שבו כבר נתקלתי ברעיונות המרכזיים שלוש וארבע וחמש פעמים וכבר אני יודע מה יהיה כתוב במשפט הבא, או אז אני עוצר, קם באחת ממושבי והולך הלום ראש.

עכשיו מתחילה המלחמה.

כשנגיף ביולוגי חודר לגוף מתחוללת מלחמה בגוף. גם בחדירת התוכן הזר הוא מתקבל בהתקפת משמרת התלם, בין אם זהו תלם שחרשו אותו חורשים מן החוץ, ובין אם זהו תלם אישי פנימי שנחרש בטורח גדול ובברכים שנשחקו; גם זה וגם זה מקנים שלווה לנפשי. גם זה וגם זה הם האני הקיים והיציב, והתוכן החדש מאיים על הכל. במלחמה בנגיף הגוף קודח מחום, והאדם שוכב מוטל בחוליו. במלחמה הרעיונית, בהשקפה החדשה והזרה שנקלטה, בזריקת הכיוון המוסרית שתפסתני בלתי מוכן, בלתי מוגן, בהדרכה ההלכתית החזיתית שזה עתה מחצה אותי, שעד עתה לא הכרתי בה, בדבר ה' שלפתע את קולו שמעתי, הראש מעורפלמבלבול ומבוכה, והעצב מחלחל בגופי. ואני שוכב מוטל בקור, בלי כיסוי, חשוף מול הנעלה ממני, מול השמים, מול אשר את קולו שמעתי, מול הריק. העצב איננו בגלל הגוף הזר, אלא בגלל היעדרו הממושך לפני הרגע הזה הנוכחי שבו פגשתי בו. ברגע שבו האירו כל חלקי האמת שבו, וככל שהוא אמיתי יותר - אז יותר, ברגע זה תוגת עולם יורדת עליי, חושך עמוק, ייסורים מאופק לאופק, העולם רוקד רועד רוטט מתחת לרגליי, חץ פולח את לבי, והבדידות אופפת אותי, מחניקה אפלה ודוקרת.

איפה הייתָ גוף זר ויקר, אהוב ומנוכר, נצרך ומבוקש ונדחף ומודחק, רעיון אפל, מבריק ונכון. האם אכיל אותך? האם תטה את מחשבותיי מעתה? האם כבר עכשיו אני יודע ואני מחליט שאדחה אותך ואשוב לקונכייתי הקונפורמית? האם אתן לך הזדמנות? האם אתה מחשבת מינות? האם אתה מתעתע בי? האם אני מתעתע בך?

ולפעמים הגוף הזר כל כך מאיר, כל כך מבהיק, כל כך מזהיר; אני יודע שאין לבאי העולם מה לענות לו, מהיכן להשיב את פניו, רק שתיקה אכזרית ואטומה יוכלו להציג לו, בשובם אל התלמים שלהם, תלמי השקר המכוערים, קברות התאווה. והגוף הזר, עומד בגשם לבדו, במרחבי עולם אינסופי ריק. האם אהיה איש במקום שאין אנשים? האמנם אין כאן אנשים? יש כאן מישהו? הצילו אותי! מישהו נמצא כאן?