המאזין הכפוי (מיומנה של בת 10) היום שוב -ראיתי את אבא נכנס אל הפרדס ובידו בקבוק עטוף בנייר עתון, כמו תמיד בהבחינו בנוכחותי מיהר להשמיע את התרוץ המוכר : " אני חייב לבדוק איזה צינור דולף.." זה מכבר גיליתי את המקום בו נוהג הוא להטמין את הבקבוקים הריקים עם התוויות 'קוניאק משובח'. כשאבא נכנס אל הפרדס אני כבר יודעת את התרחיש העתיד לבוא. בארוחת הערב השתררה כמו בכל פעם דממה מעיקה מסביב לשולחן, אבא התיישב, נטל את הכף בידו וכולנו נשאנו עינינו אליו, בציפיה שתצלול כבר במצולות המרק המהביל בצלחתו, כך ניתן בדרך כלל האות לשקשוק הכפות בצלחות, שקשוק - שהתנצח עם קול לגימותי הקצובות הקולניות והמהירות. בשעת הארוחה – אני אדם נרדף: "האוכל לא יברח! לאן את ממהרת?" נוזף בי אבא קלות. גופי נדרך. אדי המרק מלאו את נחירי, אך בעוד עיני נתונות אל המרק ההולך ומתדלדל בצלחת, נדדו מחשבותי אל ענין אחר: מי מאיתנו ייקרא בתום הארוחה, לעלות על 'כס המאזין הכפוי', להיות הקורבן היומי של -'מרתון חינוכי' בניצוחו של אבא . כל אחד מהפוטנציאלים המסובים סביב השולחן נבר בזכרונו לבדוק איזה מעשה הכשילו היום.. אבא גרר את כיסאו לאחור : "חנה !? גשי איתי בבקשה לחדר.." קולו הסגיר חוסר רצון בולט, כאילו אין הדבר לרוחו. לרגע אחד משהו במבטו עורר בי תחושת רגשי אשם על כי – בגללי נאלץ לייגע עצמו גם הלילה במונולוג ארוך וסוחט . שעה שהלכתי בעקבותיו אל החדר, שיננתי לעצמי בלב : "זה לא אני - זה המשקה"! קולות הילדים שבקעו מן הרחוב עוררו בי קנאה. באמצע החדר ניצב כיסא העץ, כיסא ללא משענת - צבוע בבורדו מתקלף. התיישבתי על הכיסא זקופה גאה והמתנתי. 'כסא המאזין הכפוי' מזמן לקורבנו- שעות ארוכות של האזנה כפויה, למונולוג ארוך ומוכר של אבא. אבא קרא לזה – 'תרגיל חינוכי הכרחי'. משהו שחובה עליו כ-אב לעשות. מהלך התרגיל הנו קבוע וידוע מראש, מזה שנים רבות אבא נאמן לתסריט, עוד כשהייתי ילדה קטנה אני זוכרת את התרגיל שהיה עושה לאמא, מאז שגדלנו אנו חולקים עם אמא את החוויה המסוייטת הזו. חלוקת התפקידים מאוד ברורה: שניים נוטלים חלק בתרגיל: אבא- הקורבן הגדול, וכל אחד מאיתנו בתורו- קורבן קטן ונאשם. בחלק הראשון- ב'פתיח' – אבא נוהג בנימה מעט מסתורית לשאת נאום שמוביל את הקורבן הקטן לזהות את הסיבה לזימונו אל הכיסא. בחלק השני – בדרך כלל אבא עובר מ'תקיפות מינורית' ל'אלימות מלולית'. קולו הולך ומתעצם עד שקיצפו מגיע לשיא: וסיבה ל'זימון' נחשפת תוך הקפדה על ציון הצידוק וההכרח שיש בקיום התרגיל. החלק השלישי –ה'חלק הארי' של המונולוג, אבא מגולל את ספור חייו הקשה- בין קטע לקטע, מרגע התייתמותו ועד התגלגלותו הלום, בין פרק לפרק נופלת שתיקה מעיקה. הוא חודר במבטו אל עיני הקורבן, מבט לא מרפה. מצב כל כך מביך עד כי הקורבן בדרך כלל ניכשל בלשונו וצוחק צחוק של מבוכה. המצב הולך ומחריף כשאבא נתקף בפרץ של בכי המטלטל את גופו. כך כשהוא נוטה להתפרק לרסיסים במסיבת רחמים עצמיים- יושב הקורבן מולו. בדרך ברגעים אלה מתעוררת בי חמלה כלפיו. את החלק הרביעי והקצר- אבא מקדיש להבעת רחשי לבו ואהבתו הגדולה אל קורבנו הקטן. בחלק החמישי - כמו ילד קטן – אבא חושף באוזני קורבנו את יסורי הלב שהסב לו הקורבן במעשיו. בחלק השישי - נוקט אבא בגישה מתרפסת, שוטח תחינה לקורבנו שישנה מהרגליו שיתקן צעדיו, למענו. בחלק השביעי – הוא מתעורר, לנוכח המעמסה הרגשית הכבדה שהטיל על קורבנו, הוא הוא שולח יד מלטפת לרכך את הקורבן, בתקווה שהקורבן הקטן יגלה הבנה ומחילה. פרק הסיום משתנה מפעם לפעם, לפעמים- אבא פורץ בבכי, ואז אמא ואני מנצלות את מצבו ומובילות אותו אל המיטה, דוחפות את גופו הכבד פנימה, אחת חולצת נעליו השניה מסירה את חולצתו... מהסות את בכיו עד שנירגע, וכשקול נחירותיו הולך ומתגבר מתרחקות חרש חרש מהחדר לנשום בהקלה. לפעמים הוא פשוט קם, סוחט הבטחה מפי קורבנו – ש- 'יעשה הכל להרוות את נחת רוחו של אבא'. הערב היה תורי. באיטיות ובכניעה ניגשתי אל כיסא ה'מאזין הכפוי', גם הפעם התפללתי שיכנס אורח, ושאגאל מהמסע, אבל אלוהים לא נענה לתפילת הבזק שלי, אולי כי לא הספיקה להגיע אל אוזנו. זו לא הפעם הראשונה שלי על הכיסא. בפעמים הראשונות הייתי ממהרת לעטות על פני ארשת של קורבן מסכן, מתוך אמונה שאעורר את רחמיו של אבא , אולי כך הוא ירפה ממני, הרי אני ביתו האהובה (?!), אך מהר מאוד למדתי כי הדבר רק מעורר את חמתו. 'הבעת מסכנות' אצל הקורבן היתה באופן ישיר משפיעה על מצפונו של אבא , ואבא לא אוהב את הפריטות האלה על המצפון... מזמן למדתי לשחק: לימדתי את עצמי איך להיראות 'חזקה' איך 'להפגין עוצמה', מתרגיל תרגיל הלכתי והתעצמתי, בכל ישיבה על כס המאזין הכפוי ייסדתי לי עוד לבנה ב'שריון הנפש'. מתרגיל לתרגיל פיתחתי לי דרכי מילוט לנפש. תירגלתי את גופי בישיבה זקופה, למדתי איך לשמור על ארשת פנים רצינית –ארשת של ילדה 'מתעניינת-מתעמקת'. למדתי לקבל את דין באהבה- מאהבה. עם הזמן - השעות של ישיבה על הכסא עזרו לי להיכנס לתפקיד ה'מאזין הכפוי האידיאלי'. כשבראש מעייני- אבא: "אם זה צורך נפשי של אבא- אז הכל כשר בעיני – גם הישיבה על כס המאזין הכפוי" בחדר השני –נרדמו אחי, כמה שמחתי עבורם – שאבא בחר בי ולא בהם. אמא במטבח התפנתה להדיח את הכלים. ומולי- בטון שקט ומאופק, פתח אבא ואמר: "למה אתם עושים לי את זה?" נחיריו נשפו כמו נחירי דרקון ללא להבות. יכולתי לחוש בסערה המשתוללת במוחו. " האם אינני אב טוב?" התחיל בשקט " האין אני מספק את צורכיכם אחד לאחד.. מדוע אתם מתעללים בנפשי ? " קולו הלך והתגבר "איך אבוא בין הבריות כשאתם ילדי אינכם מסבים לי גאווה? אתם מפילים עלי חרפה?? הידעת זאת ?" עכשיו זה נשמע כמו זעקת שבר כך פתח במונולוג הידוע שלו... השתדלתי לשוות לפני הבעת 'התענינות' דבר שעודד אותו לעבור מהר מעמדת 'מאשים' לעמדת 'מתרץ'. מעבר לדלת הגיחה דמותה של אמא – ובפניה ניכרה דאגה. חזה עלה וירד בנשימות זהירות ושקטות, ידעתי כי היא משתתפת בצערי, כדי להקל עליה מיהרתי לזקוף את גופי, מתחתי שפתי לכדי חיוך קליל מבין, "זה בסדר אמא " אמרתי לה בעיני- ללא קול. בחוץ כבר עטף הלילה השחור את השכונה, צחוקם של הילדים הגולשים בגבעת החול נישא עדיין במרחב, וברקע קולן של האמהות הקוראות להם לשוב הביתה. קול האורלוגין קרא 9 - שלוש שעות לפני חצות לרגע חלפה בראשי מחשבה ביקורתית על אבא: ." איזה אבא זה ?! איך הוא מחזיק אותי שעות על הכיסא? הוא לא שם לב לשעה המתאחרת? " עפעפי כשלו ואני מהרתי לפקוח את עיני שלא איתפס בקלקלתי, ' אין דבר' חשבתי לעצמי :' מחר בבית הספר - כשכל הילדים יצאו אל החצר הגדולה לשחק ולהשתובב בהפסקה הפעילה, אני אנמנם לי בכיתה על השולחן. ככה זה תמיד'. גופי החל לגלות סימני תשישות. הסתכלתי עמוק בעיניו, למצוא מידה קטנה של רחמים, הקלה בגזר הדין, אך הוא המשיך בדבריו. חשבתי לעצמי: איך החדר הזה, פעם אחר פעם משנה את ייעודו מ'חדר שינה' לבמה פרטית המשמשת את אבי המעלה במסגרת ה'תיאטרונטו' שלו את מסכת חייו הטרושה פעם אחר פעם ... ואני - הקהל הפרטי שלו יושבת עכשיו על הכסא הבודד, קשובה ומתורבתת. למזלי - בשנים האחרונות שקדתי על פיתוח טכניקות איך 'להיות ולא להיות' שם מולו. כמו למשל -לראות שקוף לראות רחוק, למדתי להניח למחשבותי להפליג אל מרחבים אחרים, לאטום אוזני לקולו המוכיח , לרחף מעל לאווירה המעיקה בחדר. ככה - מפעם לפעם שיפרתי את מיומנות התיכול (של מספר פעולות בו זמנית) כך יכולה אני להיות בו זמנית - רחוקה ממנו אבל איתו. ואז בתזמון מדויק להפליא לשוב ולגלוש ברכות ומבלי שירגיש –לנחות שוב אל המציאות המעיקה לצידו , להשיר אליו מבט שלא יסגיר את 'עריקתי הזמנית', ולחלץ משפט ניטרלי כמו: "כן, אבא, אני באמת מבינה, אתה צודק" עוד מהדהד בראשו קולו שרעם עלי בשאגה: " זה לא מספיק לי שאת מבינה, אני רוצה שתשתני !" האורלוגין קרא 10 שעתיים לפני חצות. הוא המשיך בדברים ואני בתחושה שהדרך עוד ארוכה אל הסוף, הפלגתי במחשבותי אל אחי ברי המזל - הישנים את שנתם, ליבי יצא אל אמא שהמשיכה לשבת שם בפינת האוכל, ראשה בין ידיה. ואם מתייסרת מן הצד. .:" כן אבא, כן , אני מבטיחה, אתה תראה שאני גם אקיים" " אמרתי בתקווה כי ישפיעו עליו המלים לקצר את המונולוג. העייפות ניכרה בקולו וידי שהתנופפו באוויר שעה שדיבר – צנחו בכבדות לצידי גופו. הרגשתי כי, זה בדיוק הזמן לדובבו להפגין כלפיו יחס חם. שתיקות טובות כשהן תופסות מקומן בחלק הראשון של התרגיל. אך כשהן ממושכות הן מהוות סיכון - כי לפעמים השתיקות מתפרשות אצל אבא כזילזול במעמדו, כחוסר התחשבות במצבו הרגשי. אמא אשר חשה בכשלות רוחו, מיהרה לקום ממקומה ובטון שחציו תקיף וחציו מתחנף פנתה אליו: " די יחיעם! הילדה עייפה, היא לא תהיה מרוכזת בלמודים אם לא תלך לישון בזמן" אלוהים, חשבתי לעצמי, למה היא עושה זאת?! הרי בכל פעם שהיא מתערבת היא משלמת בכאב פיסי או בקיטונות של אלימות מלולית. "לכי לחדר השני!!" הרעים עליה קולו: "לו היית אמא מלומדת, היית משקיעה בלימודיהם ולא היו מדרדרים" קול האורלוגין קרא 11 שעה לפני חצות. למודים --- השכלה--- הצפיה הגדולה המשמעותית והבלתי מסופקת שהיתה לאבא מכל אחד מאיתנו. מאז ומתמיד מאיץ הוא בנו 'להשוות' השגינו עם השגיהם של ילדי המושבה. אני כל כך רוצה ללמוד, אבל לא יכולה! האותיות בספרים בורחות לי מנגד עיני, וכל מה שאני קוראת - נמחק מהזכרון כעבור דקותיים, אבל הוא מפרש את 'חוסר היכולת שלי' כ'חוסר רצון להשביע את רצונו. " אני הספרדי הקטן, השחור ! את יודעת כמה כבוד רוחשים לי?! ולמה?! נכון- אני לא מלומד , אני רק שכיר אצל האדון, אבל אני מדבר גרמנית, רומנית, אידיש, פולנית ואפילו פרסית והודית !!!" אכן ידוע לי כמה כבוד רוחשים לו האדונים והגבירים במושבה העשירה הסמוכה לשכונה שלנו. כל כך הרבה רגשות אשם זורע הוא בנו. הוא מנסה לסחוט מאיתנו הבטחה להצלחה ומתרגם את כשלונותינו ל'הפגנה בוטה של': 'חוסר כבוד ואהבה' כלפיו מצידנו. המסע החינוכי על כסא המאזין הכפוי אמור להפוך אותנו ל'למדנים' יותר ל'מצליחנים' יותר, וכשזה לא עולה היפה- תסכולו רק מתגבר. מעבר לדלת העץ עולה קול בכייה החרישי של אמא, וממלמלת היא בינה לבין האלוהים שלה: " יה רבי יה רבי!" רחמים על הילדה.. עשה משהו למענה.." מהרתי למשוך בשרוולו של אבא להסב תשומת לבו ממנה - אלי. שלא יפתח בחזית נוספת: "עזוב אותה אבא ! דבר אלי .. דבר אלי.." ידיו של אבא רפו, וקולו הלך ונחלש, סימני עייפות ניכרו על פניו. עפעפיו צנחו ועלו בכבדות, הוא זקף את גבו ושאל בחוסר אונים: "תגידי לי רק מה אתה רוצים ממני? אתם רוצים שאמות מצער?" נאמן לרצף הכרונולוגי של התהליך המוכר והידוע – הוא פרץ בבכי.. כאבו נגע ללבי ודמעות הבליחו בזוויות עיני. דקות ארוכות ישב ראשו מושפל וניסה לכבוש את בכיו, חיבקתי אותו חזק לעצור את הרעד בגופו. הוא שאף נשימה ארוכה ובין פרץ אחד למשנהו התלונן על גורלו המר. נשמתי יצאה אליו: " לא אבא! אל תבכה! לא אבא, אני מבטיחה להשתדל" . ליטפתי את ראשו. אחר כך נרגע אבא אך שב להמשיך ספורו מהנקודה בה עצר. למען האמת - די משעמם לשמוע אותו ספור שוב ושוב, מבטי חלף מעל ראשו למנות את הדפסי הפרחים הקטנים שעל הקיר, מפעם לפעם השבתי מבטי אליו שלא יבחין בהתחמקותי. ברקתו הימנית בלט ווריד נפוח שפעם בחוזקה , מאז ומתמיד אני מוטרדת שלא יתפוצץ חלילה, קמתי מן הכסא וחבקתי אותו בשתי ידי, זה היה הרגע המתאים לנסות לרככו. "די אבא, אני אוהבת אותך, די ! בוא לישון" עייפותו הכניעה אותו והוא לא גילה התנגדות.. האורלוגין קרא חצות. וכשהאורלוגין קורא חצות, אבא ממהר לנתב את המונולוג שלו אל קיצו, הרי אי אפשר לוותר על אפיזודת הסיום?! קולו של אבא שינה מעוצמתו ובטון נינוח ומפוייס ביקש: " תבטיחי לי שממחר את תשתדלי יותר?" , מבטיחה אבא, מבטיחה"! הקפדתי על המלים להן הוא ייחל " לא תאכזבי אותי?" נפנף לעברי באצבע מתרה: "לא אבא, לא, אני מבטיחה!" הרחבתי את ההבעה המחוייכת על פני בנסיון לשכנעו בכוונותי: " א ז תני לאבא נשיקה" הורה באצבעו על לחיו, " אם תתני לי נשיקה סימן שכך יהיה" ברגשות מעורבים נכנעתי, הסבל שהסב לי, היום הוא ניסלח –אך למחר 'לא נשכח'. אני יודעת כי זו דרכו להשקיט את מצפונו - " גם על הלחי השניה!" התחנן ומהר להסב לעברי את לחיו השניה . בתחושה של שביעות רצון מן התהליך ותוצאותיו הזמניות, הניח אבא את זרועו סביב כתפי והניח לי להובילו אל מיטתו: "זו ילדתי בכורתי האהובה, רק ממך תבוא לי הישועה " כל הלילה שכבתי על יצועי, בגוף כואב , בעינים צרובות . השעה היתה מאוחרת , כולם כבר ישנים , אבא ואמא – נרדמו אף הם, רק אצלי הזעם מבעבע ומחלחל לכל נים בגוף. יכול להיות שהאהבה שלנו אליו מקורה בפחד. יכול להיות שיותר מאשר אנו אוהבים אותו -אנו פשוט מרחמים עליו אולי אני ילדה קטנה, אבל על הכיסא שבו אבא מושיב אותי מפעם לפעם אני לומדת דברים רבים שאבא לא יוכל ללמוד לעולם. אני מכירה במה שאבא לא יכיר לעולם:- "בחולשתו הגדולה", חולשה שמסבה לכולנו סבל. רגישותי כלפיו היא נושא גאוותו בי. אני יודעת כי הוא מוצא בי ניחומים -בילדה -אשר במקום להתנגד לו- זורמת איתו . מי יעלה מחר על כס 'המאזין הכפוי'?! אין לדעת, אך זה שיעלה לא יקום ממנו אלא כאשר יתייגע אבא מהענין, דבר אשר קורה כשסמן הלילה נותן את האות, והאורלוגין מדנדן חצות, תריסר דינדונים גואלים. לא איכפת לי להיות הקורבן. אז מה אם אני בת 10 ?! אחי קטנים ממני, ואני כבר יודעת איך להכניע את החולשה. ואם פעם אתחתן- מה שאני לא מאמינה, ואם יהיו לי ילדים- מה שאני גם לא מאמינה – אני אלמד אותם לא לחפש את הכוח בחוץ, אלא לשאוב אותו מתוך עצמם כמו שאני עושה.