התוודעות אל המוות מעטים היו השבילים הסלולים בישוב. והכבישים שנסללו באילוץ היו מוחספסים, אספלט שלא הודק עליהם דיו התייבש מהמורות מהמורות והקשה על זרימת התנועה. צמיגיו של אוטובוס ארוך חרטום כיבדו את הכביש הזה – רק פעם או פעמיים ביום. האמהות הצעירות - שהיו ברובן מטופלות בילדים קטנים, הרשו לעצמן לנהוג בבטחה את ארגז תינוקותיהן ללא חשש - על הדרך האפורה. חנה הקטנה לפתה את יד אמה והן המשיכו בדרך הכורכר שהובילה אל הדרך הסלולה, אל בית סבתא. כשידה האחת לפותה ביד אמה , הסבה חנה ראשה לאחור, לעקוב אחר צילה המשתנה, הצל שהטיל גופה העטוף בשמלת בד פשתן, וזנב הסוס שלה, חנה הניפה את ידה הפנויה, פיתלה אותה , ישרה וקיפלה, נהנית מהשליטה שיש לה על עצוב הצל הרודף אחריה. הצל שינה צורתו על השביל הדוהר מתחתיה, כך כל הדרך עד הגיען אל בית הסבתא. "הגענו אל סבתא! " שחררה מריה את ידה של חנה, והתיקה את תשומת לבה של חנה ממחול הצלליות. חנה קיפצה בדילוגים פנימה על החצר הגדולה והמדושאת. הדשא היה עדיין רטוב עדיין מטל הבוקר, רוח קלילה נשבה בין עלי עץ התות, סבתא -שעמדה במרפסת החשופה הושיטה לקראתה זרועותיה אך חנה התכופפה ללקט את הפירות האדומים שנשרו בלילה ונחבאו בין עלי הדשא "חנה'לה !" קראה אליה סבתה. לשמע קולה הרפתה חנה מפירות התות הם נפלו לצידי גופה, ורצה היישר אל בין זרועותיה של סבתא: "יה בינתי, אבוס עינאיק!!! (יה בתי, אנשק את עיניך) " אמרה סבתא סעדה ונישקה את עפעפי שתי עיניה של חנה. " ואחישתיני ?" ( התגעגעת אלי ?) דחקה בה הסבתא כאילו לא ראו זו את זו יובלות. מן הבית יצאה אליהן שלי - בת הדוד נחום, חנה מהרה להחליק מעל ביטנה של סבתא כשעיניה לא מרפות משמלתה ההדורה של הדודנית הקטנה. היתה זו שמלה אדומה שקופה מנוקדת בנטיפי צבע נוצץ, נטיפים ששינו גווניהם לאור קרני השמש. כל צבעי הקשת נגהו מנקודות מרתקות אלה. לא די בשמלה המרתקת- וראשה שופע התלתלים של שלי הי עטוף בכובע בד לבן מעוטר בשולי תחרה. חנה נתקנאה תמיד בבת דודה – שלי. הדוד נחום יצא מן הבית וזוג נעלים קטנות בידיו, הוא הניח את הנעלים על מעקה המרפסת , הניף את שלי אל על וייצב ישיבתה על מעקה האבן. בשעה שניסה לדחוק את שתי כפות רגליה אל נעלי הלאק האדומים הבוהקים, נעצה חנה מבטי קינאה בגרבוני הסריג שעטפו את כפות רגליה של הקטנה, ומוללה באצבעותיה הדקיקות את שולי הבגד הגס שעל גופה, אלה היו ניצנים ראשונים של מודעות לפער המעמדות ביניהן. סוף סוף הותקנו הנעליים הבוהקות על רגלי שלי וזו מיהרה להחליט וליטול את ידה של חנה בידה הקטנה. הן פסעו יד ביד כשלוש פסיעות לפני המבוגרים, ובשעה שאלה פיטפטו ביניהם, ציחקקו השתיים כממתיקות סוד. כעבור דקות ספורות הגיעו אל מעגל של בני אדם, צחוקן של השתיים הסב את תשומת לב המעגל האנושי אליהן, הבעת פני האנשים היתה זעופה, אחדים קרבו אצבע אל פיהם והיסו את הקטנות בכעס: "ששששששששש!" הן כבשו את צחוקן ונצמדו זו אל זו בהתגוננות מזעפם של המבוגרים, גוויהם של האנשים היו כחומה בינן לבין מרכז המעגל, הן הלכו בלאט מסביב לחפש פירצה בין רגלי העומדים , דרכה תוכלנה להכנס פנימה. שתי נשים לבשו שמלות דקיקות ששוליהן הגיעו עד לברכיהן, חנה ושלי נעמדו מאחוריהן, הסיטו את שובלי השמלות לפתוח צוהר שישקיף אל הנעשה במרכז המעגל השקט. במרכז המעגל על ערימת ענפים כרותים היתה שרועה על גבה – ילדה בת גילה. מבטה של חנה קפא. עיניה היו עצומות בשלווה, שערה השחור היה כמו מפוזר כמו תפרחת מסביב לפניה היפות והבהירות, ושמיכת בד אדומה כיסתה את גופה עד לצווארה. חנה נסוגה לאחור ופנתה למצוא את אמה בין המתקהלים " אמא" קראה לעברה במושכה בשולי העליונית הארוכה שלבשה. אמה הפניתה מבטה אליה ובקוצר רוח שאלה :" מה?" " אמא למה הילדה הזו ישנה בחוץ?" האם הרימה שולי ביגדה למחות את הדמעות שניתלו בריסי עיניה : "היא לא ישנה" הסבירה לקטנה, " היא מתה- מישהו דרס אותה" עצב עמוק נישקף מעיניה האדומות של מריה. זו היתה הפעם הראשונה בה ניפגשה חנה עם מושג ה'מוות', בתחושתה הבינה חנה כי 'מוות' אינו נעים, יש בו משהו מאיים, על אף שלא היה ברור לה במהותו - מוות החל להתפס אצלה כמשהו שמסב כאב, מוות זה דמעות, מוות זה שקט. שקט. שקט. שנה מאוחר יותר - נתוודעה חנה אל המוות בשנית. אבא נשא אותה על כתפיו וביחד הם חצו את השדה שבין הבית בו גרו לבין בית השכנים. מגובה כתפי אבא – העולם ניראה שקט ולא מאיים. השמש היתה עסוקה בשקיעתה שעה שאבא פנה אליה - ואמר: את זוכרת את יוסי ?" שאל אביה בהיסוס כשהוא זוקף ראשו לעברה מוודא ששאלתו תגיע לאוזניה " יוסי מהגן שלך.." הוא הידק לפיתתו בקרסוליה לבל תפול. יוסי. וודאי שהכירה את יוסי, יוסי והיא היו הזוג הכי מוכר בגן. הם זכו לתואר: 'הרועים' של עדר 'ילדי הגן' . מידי יום – בצאתם הביתה מהגן היו כל ילדי השכונה מתאספים מעבר לגדר – כמו 'עדר'. ומחכים ל'רועים', יוסי היה קוטף שני ענפי הדס, תולש מהם את העלים נותן אחד לו ואחד לחנה. ולקריאה :" עדר הביתה!" היו מצליפים קלות בילדים ומאיצים בהם אל בתיהם בשכנה. והילדים הקטנים היו נישמעים לחנה וליוסי בשמחה וברצון. "יוסי מת?" שאלה היא הביטה אל עבר הבית אליו התקרבו. " הוא מת כמו הילדה שבמעגל ?" שאלה, בזוכרה את העצב שהסב מותה של הילדה לכל אנשי השכונה. "ומתי הוא יחזור?" שאלה, משוכנעת כי בכוח רצונה אם אך תבקש – יופיע יוסי ויפריך את האמת היבשה שהשמיע האב באוזניה. מתוך הבית בקעה תפילתם הנוגה של המנחמים. " אני אכנס לחדר שלו, הוא בטח מסתתר בתוך ארון הבגדים החום - שמשמש לנו כבית בשעת משחק.." אמרה בלבה. כבר בכניסה הבחינה חנה בהוריו של יוסי, עיניהם צרובות דמע , ופני המנחמים עצובות ונפולות. תפילת המנחמים רחשה באוזניה כשיר עצוב. "אבא , למה הם יושבים על הרצפה? לקחו להם את המיטות?" שאלה חנה. אביה חתם קלות את פיה בכף ידו החמה :"שששש חנה.." אמר בלחש בדרכם חזרה הביתה כשישבה על כתפי אביה , ספקה חנה כפיים ושאלה בדאגה תמימה: "יו אבא.. איך אוכל להנהיג ממחר לבדי את עדר הילדים מן הגן? " שעות ארוכות עוד דנה בינה לבינה בעיניין: "יוסי מוכרח לחזור, אני לא יכולה לבדי" חשבה לעצמה, האמינה כי מצוקתה זו תאלץ אותו לשוב לחיים, ולמחר - יתייצב הוא בגן לעמוד לצידה למילוי תפקידם המשותף "רועי העדרים". בלילה ההוא סיפרה לה אימה מריה על תחיית המתים, הרצינות בדבריה הבהירה לחנה כי הצפיות שלה סופן להתבדות. יוסי לא יגיע מחר לגן, ולא ביום שאחרי ולא בכל הימים. האשלייה על תחיית המתים אוששה את רוחה ונפחה בה תקווה כי לימים יצאו כל המתים מקבריהם לשמח את לב אוהביהם. זה היה השעור הראשון בהסתגלות. והמשיכה להתנהל במסע של חייה כאילו אף אחד לא מת באמת, לא הילדה על ערימת הענפים היבשים ולא יוסי חברה האהוב, פיסית הם אינם – אך עוד ישובו אליה..