היום בו נולדתי אני: סתיו. בעץ האקליפטוס הענק רחשו העלים ברחש מרשרש, ויונים המו בהתענגות על האוויר הנעים המנשב בין ענפיו, דואט איוושת רוח והמיית יונים הופר על ידי אנחות הכאב שהצליחו לחמוק מבעד לחלונות המוגפים של הצריף החוסה בצל האקליפטוס הענק. בכניסה לצריף הסתודדו זיקנות העדה- ומלמלו תחינות אל שוכן המרומים שיגאל את הנערה מיסוריה ויזמן לה לידה מהירה וקלה. וורדה הזעפנית שביניהן אף ביקשה בתחנונים :" זרע קצת זירעי בינה ובגרות במוחו של יחיעם". אותה שעה היה יחיעם - הבעל ה´סורר´ – יושב בצל סוכת הבמבוק שבחזית בית הקפה השכונתי, מוקף בבטלני השכונה - ובעוד אישתו הצעירה מתייסרת מציריה, יושב הוא כמו ראש לשועלים ומתפרנס בבטלה גמורה בספורי כזבים. הצריף היה לח וחנוק, מריה ישבה על כיסא העץ תשושה וכואבת, עיניה הפעורות לרווחה העידו על חרדה, כל כך צעירה וה´לא נודע´ היה מאיים וסוחט. היא המתינה בחרדה לציר הבא שיפלח את גבה בכאב חד. כפות רגליה התפוחות טבלו בשלולית מים על ריצפת הביטון האפורה. היא לפתה בחוזקה את מסעד הכיסא, לא העזה להרפות ממנו אף לא כדי לנגב את הזיעה שניגרה על מצחה ופניה- מחשש פן תפול. מפעם לפעם ניכנסה אחת מזיקנות העדה לבדוק מה קורה ובכניסתה- משב של רוח קלילה מצל האקליפטוס זרם אל חלל החדר וצינן את גופה הדואב. מריה נשאה מבט מעורפל אל השמים שנישקפו אליה מבעד לחלון והתפללה לאל שבמרומים: " הוי אלי, בבקשה , העלה דמותי אל מול עיניו, שייעור ויזכור כי כורעת אני ללדת, טע בו רצון לבוא לעזרתי בשעה זו" לנוכח התלהמותן של זיקנות העדה ביחיעם הבטלן התקשתה חנה תמיד לדבר בשיבחו ולזכותו.שעות רבות חלפו להן כנצח, והישועה שאחרה לבוא הגיעה ממורד גיבעת החול, נחמן העגלון הדהיר עגלתו אל הצריף בצל האקליפטוס בתזמון מעולה. לצידו – כמו ´מושיעה´ ישבה טובה- האחות הרחמניה היישובית. ענני החול שהתרוממו תחת גלגלי העגלה לא הרתיעוה מלהכנס אל הכפר המבודד והנידח. העגלה עצרה בפתח הצריף, וטובה קפצה ממנה בחיוניות ובקלילות מעוררות פליאה, היא ניערה את מדיה הצחורים וטפחה קלות על שביסה הלבן להשיב לו כבודו הצח ולנער את האבק המצטבר מהדרך. כפות רגליה החטובות היו תחובים בתוך נעלים לבנות ששקעו עתה בחול הרך, היא מיהרה לפלס לה דרך בין הזקנות שהתרוממו ממקום יושבן וצבאו עליה לספר לה בשפתן על מצוקתה של היולדת הנטושה בגפה בתוך הצריף. טובה האחות נגעה קלות בכתפה של זו ולטפה את ראשה של זו, ובקולה הרך ניסתה להרגיען, "יהיה בסדר – יהיה בסדר " , קולן שלהזקנות הלך ושכך והן פינו לה את הדרך בכניעה ושבו אל מקומן. " היכן היולדת?" שאלה את הנער שחום העור שהיה מופקד על דלת הכניסה, הוא הורה לה באצבעו -פנימה. עם כניסתה של האחות טובה לחדר, הרימה אליה מריה זוג עיניים נפוחות מבכי, והושיטה לעברה יד רועדת. " כואב לי! תעזרי לי ?!" אמרה בקול נחלש. טובה האחות הביטה בה בבעתה וזעקה אל מעבר לכתפה: "נחמן !! נחמן !! בוא מהר !!" נחמן מהר לשמע קריאתה וניכנס אל הצריף: "שומו שמים !!!" קרא :" למי הם חיכו?" "עזור לי להעלותה על העגלה!!!" אמרה טובה בטון דואג :" היא חייבת להגיע אל בית החולים – ומייד"! וכך ניתמכת על ידי נחמן העגלון מצד וטובה האחות מצד דידתה חנה לאט לאט אל מחוץ לצריף, ולקול בכיין החרישי של זיקנות העדה העלוה השניים אל עגלת העץ, הסוס הזקן רקע ברגליו, וזנבו הונף כמטוטלת לימין ולשמאל, לגרש את זבובי הקיץ. כמשך העגלון את המושכות מהרו הנשים להתגודד סביב העגלה להיפרד מהיולדת בהנפות יד. מתוך הצריף יצא בריצה הנער שחום העור ובידו שמיכת צמר אפורה, הוא פרש אותה מעל גופה של מריה –כיסה אותה עד לצווארה, ואמר קרוב לאוזנה :" שיהיה לך בהצלחה ! אלוהים איתך !" . מריה הנידה לו בראשה לאות תודה, וחיוכה גווע על שפתיה שהתכווצו מכאב חד שפילח שוב את בטנה. בבית החולים אמר הרופא :" הגעתם בזמן! לוליא כן- היתה התנוקת מתה ברחם" כך- בזכות ביקור שיגרתי של אחות הכפר ניצלו חיי אמי, ונולדתי אני!