עוברים דירה שקט ברחוב. לנוכח מבטי התהיה שלי אמרה לי אמא: 'עובדים דירה", מה זה 'עוברים דירה'?! , כל היום אבא ואמא עסקו בפריקה וטעינה של חפצי הבית המועטים. דירת החדר שתמיד היתה מסודרת בקפידה, נמלאה פתאום בכל כך הרבה קרטונים, ואי-סדר שרר בכל פינה, איך אמא סובלת את זה?? מפעם לפעם הם פשוט עלו על המשאית :" אנחנו מיד חוזרים!" היו קוראים מבעד לחלון המשאית ,והיו שבים אחרי מעט זמן. אני נותרתי בדירה הישנה עם אחי הקטן. באמצע החדר עמד כיסא עץ בעל משענת, גבוה ומושב מרופד, טפסתי עליו בזהירות, בתחילה עליתי על ברכי אחר כך הושטתי ידי אל המשענת ולאט לאט התרוממתי עד אשר עמדתי שם כמו רב חובל באוניה. הבטתי סביבי בתפזורת המשונה. החלונות היו פעורים אל אביך הצהרים , כריתי אוזנ לדממת-הזמן שדומה היה כי עצר מלכת. הרחוב הקטן דמה יותר ויותר לאזור שננטש , רוב הדיירים שנותרו ברחוב שהו בשעה זו מחוץ לכפר איש איש במקום עבודתו אצל ה'אדון' שלו, ממעלה הרחוב התגלגל הד קלוש של צחוק ילדים בחצר-מעון היום. ואני לבדי בבית , עם עוז אחי הקטן. עוז בן החודש שכב לו בשקט בשקט על הגב, מפעם לפעם פירכסו כפות ידיו הקפוצות, וראשו זע מצד לצד, אך היה שקט. כזה הוא אחי הקטן. זבובי הקיץ שחדרו מבעד לחלונות הפעורים נחתו בקפיצות סיבוביות קלות על המזרון המפוצל, שהיה מעוטר בפרחים גדולים בצבעי בורדו-ורוד –סגול. מזרונים מפוצלים היו שכיחים וזמינים לכל נפש. בדרך כלל הם היו מלאים בקש- אשר מפעם לפעם היה מבצבץ מבין חורי השתי-וערב ומעקצץ לאנשים בגוף. אני השובבה- תמיד חיפשתי לי חורים במזרון, אהבתי ללשלוף לאט לאט את גבעולי הקש קטנים. בעיני אמא ואבא זה היה מעשה אסור- אך בעיני- רק משחק!. מזרון שלם לא זמין בימים אלה , רק בבתי העשירים במושבה. אני יודעת שחלומו של אבא לרכוש מזרון שלם , ואם כבר מפוצל אז שיהיה בעל עיטור חדיש ומרשים, מניין לי?!- זה אחד מנושאי השיחה שלהם בשבת על הדשא. אני יודעת שמעמדו הכלכלי של האדם ניקבע על פי טיב המזרון ומידת פיצולו. שקט פסטורלי עטף את הכל , רק ציוציהם של הדרורים בין ענפיו של עץ הרימון, העיד על טבורו של היום. בעידן של תאורה על בסיס נפט, כשברחובות החוליים נירשמה תנועה אפסית של כלים ממונעים- השקט היה טבעי ומתמשך והישרה אווירה של נמנמת בלתי -מופרת על השכונה. שקט. חלל הדירה הנינטשת נימלא בעירוב ריחות, ריחם של מזרוני הקש, ריח קופסאות הקרטון שהיו פזורים בחדר, וריח חדש של עשן הנרגילה שהשיבה הרוח מחצר בית השכן , העשן חדר מבעד לחלונות הצרים היישר אל אפי. עקבתי אחר סלסולו של העשן ונישנשתי קלות באפי. כפות ידי הדביקות מזיעה לפתו את משענת הכיסא :" עכשיו אני מפליגה!!" בהודפי את הכיסא בתנועות גוף קדימה ואחורה התנדנדתי והתנדנדתי . רגלי העץ נקשו על הרצפה והכסא זע בפסיעות קטנות של צב, הנקישות הפרו את הדממה בחדר. הנה אני רב חובל המנווט את ספינתו בים הכחול, אני רב חובל ששומר גם על אחי הקטן. כל העת לא התקתי מבטי מעוז התינוק ן השרוע בשלווה על מיטת ההורים. אבא ואמא בוששו לבוא, אך אורך רוחי היה ראוי לתשבוחות . עד היום מרצדת בזכרוני התמונה ההיא של עמידתי על הכיסא, כשאני מטה גופי קדימה ואחורה כמו מנסה להאיץ בספינה המפליגה על הים השקט. כמה שקט. לאורך החדר על הרצפה דרך מעלה הרגל של שולחן העץ , הקפידו הנמלים אף הן שמירת השקט . בעמל רב עמסו בפיהן את פירורי הסוכר הגס שנשרו על ריצפת הבטון. הזבובונים שריקדו על אפו של עוז התינוק הצטרפו אל חבריהם שפרשו מחוללותם באוויר , ובמחול תיורים משותף ירדו ללקט לעצמם את שאריות פירורי המזון שנישכחו על שולחן העץ. שאון משאית המתקרבת אל הבית , האיץ בי לרדת מעם הכסא רגל אחר רגל ברך לצד ברך, כך הגעתי בריצה אל הדלת: "אמא אמא! עכשיו אותי אותי אותי !!" אמא נטלה אותי בזרועותיה ומהרה אל עוז התינוק שעדיין ישן על המיטה : "כן נישמתי, כן, עכשיו אנחנו נוסעים ביחד לבית החדש".