כמו פינוקיו, גם רוני בוטח קיווה להפוך לילד אמיתי. רק שבניגוד לפינוקיו, רוני בוטח לא חווה יותר מדי את יד ההשגחה, למרות שהוא שיקר הרבה, אבל גורנישט. וכמו שכולנו יודעים, בנושאים האלה הכלל הוא ברור וחד משמעי – אם אתה משקר ומשקר והאף פשוט נותר בממדיו הרגילים, אז כמה שתבכה ותצרח ותעשה מעשים טובים וכל מה שילדים אמיתיים עושים... תישאר עכבר. משפחת בוטח הייתה "משפחת אצולה" (שזה ביטוי שהמחבר אינו אוהב כלל, ולכן סגר אותו במרכאות, ללמדך שהכול הגדרות חברתיות אך האמת היא שכל העדה כולם קדושים וכו', אך – מה לעשות – הרעיון הזה טרם הופנם, ובמקהלות העכברים עדיין שולטת הירארכיה חברתית), משושלת הדוכס פרדיננד בוטח. הם גרו במחילה הפנימית ביותר בקיר, וכך נמנעה מהם קרבתו הגועלית של ג'ק המרסק, היללן המשופם שהטיל חיתתו על כל עדת-עכברי-משפחת-אבוקסיס. רוני בוטח נחשף לכל סיפורי העכברים, שירי העכברים, מחזות העכברים וכל מה שנגע לעכברים. רק פעם אחת, כשכיבד את רצפת חדר העבודה של אביו וגילה עכברלופדיה, עלה בדעתו שיפתח ויראה מה כתוב בה. כיוון שהיה תולעת ספרים (המחבר מודה שעכבר-תולעת הוא מחזה נדיר, אך הוא סומך על האינטליגנציה של הקוראים שיסתדרו עם הפרדוקס), הספיק להגיע תוך שעה קלה לערך "בני אדם" (וכאן יש להעיר שבעכברלופדיות סדר הערכים אינו לפי א"ב, אלא לפי תשר"ק, כדי למנוע מקרה שבו קורא צעיר ייתקל בערכים כמו "בני אדם", "ג'ק המרסק"). וכך נכתב שם: "יצורים גדולים, הולכים על שניים, התנהגותם בלתי צפויה, חוץ מדבר אחד: לעולם אינם שוכחים להאכיל את ג'ק המרסק (ע"ע) בזמן. בכך שותפים הם לרוע ומונעים מכל עכבר תם-לב לצאת מחורו בלא סכנה. אין לבוא אתם במגע, וזה גם לא כדאי. ערך זה נכתב ע"י פרדיננד בוטח." רוני נפעם והחליט לעשות מעשה. הוא יצא בלילה מחורו והגיע – באומץ לב מדהים – למיטתה של סילביה אבוקסיס, בת המשפחה. היא נראתה לו נחמדה. הוא הקיש בזנבו על שפתיה ואמר לה: "איך קוראים לך?" "סילביה", היא אמרה. (בכך היא הפתיעה את עצמה, היא הייתה בטוחה שהיא תצרח). "אני רוני בוטח, את יכולה לקרוא לי רוני." "רוני? וואלה, שם יפה", אמרה סילביה. "תגיד לי, רוני, אתה גר שם בחור בקיר המזרחי של הסלון?" "כן", אמר רוני. "אמרת שלום לג'ק שלי?" שאלה סילביה. "אמרת 'ג'ק שלי'!! את נחמדה, סילביה, באמת, אני אפילו רציתי להיות חבר שלך, אבל אם את בעד ג'ק, אני לא יכול להיות חבר שלך, אני אויב שלך." הקול שלו רעד. סילביה בכתה. "תן לי להסביר", התחננה. רוני הקשיב. "ג'ק שלנו לא אוכל עכברים", פתחה סילביה ואמרה. "לא??" התפלא רוני. "לא", חייכה סילביה. "ג'ק שלנו הוא חתול צמחוני, מאז שעכבר אחד, הדוכס פרדיננד בוטח, הציל את חייו... רגע, גם לך קוראים בוטח, לא?" רוני כמעט התעלף. "אבל זה הוא שכתב את הערך העכברלופדי על בני אדם, ומה שהוא כותב על ג'ק לא מחמיא בכלל!" סילביה נאנחה ואמרה: "נראה, שאבי זקנך פרדיננד אולץ לכתוב כך נגד השקפתו הליברלית, בטח חשבו שהוא משוגע..." "וואו!" אמר רוני. "אני חייב לספר לכולם שג'ק צמחוני!!" "עזוב", אמרה סילביה בעצבות. "אף אחד לא יאמין לך, ותיחשב לשוטה. אבל אולי תהפוך לילד אמיתי ותישא אותי לאשה!!" רוני התלהב, אבל התאכזב עד מהרה, כי כאמור בראשית דברינו, מי שנולד עכבר ימות עכבר ולא יעזור כלום. אז רוני נפטר רווק (כי סילביה יש רק אחת) זקן, אבל מבסוט.