בעזרת השם יתברך
"ישראל?", נחמיאס פנה אלי מביט מעל משקפיו.
"כן?"
"יש לי מורה בת עשרים ושש, היי טק לשעבר, שעברה לעסוק בחינוך. אידיאליסטית"
"נו?" שאלתי.
נחמיאס היה מתוחכם. לפחות בעיני עצמו.
"סתם חשבתי", הוא מעמיד פני תם., "אני צריך בשבילה חונך לשנה הקרובה, ו...אולי תוכל להתפנות לזה..." הוא מחייך אלי את חיוכו השש-אלי-שידוך.
נחמיאס שיך לדור המנהלים של פעם. אלה שמקפידים לתקן טעויות בעברית, ומעירים לך כשהחולצה מחוץ למכנסיים. אני תמיד משאיר אותה בחוץ. לא יכול לסבול את המראה המבוגר הזה.
"אתה כבר מבוגר ישראל", נחמיאס גלש לנאום הקבוע שלו, "עוד מעט בן עשרים ושבע. ולא שאין לך מה להציע. אתה מוכשר, יצירתי, חוש הומור, נראה... בסדר.."
חייכתי אליו חיוך יגע.
"זה בסדר ישראל", הוא קרץ שובבית, משיל מעליו לרגע את חמישים ושתים שנותיו, "הן גם ככה לא מסתכלות יותר מדי על המראה החיצוני. וחוץ מזה..."
" אתה לא נראה נורא כל כך. סביר" אמרתי יחד איתו.
"נו?!" נחמיאס לחץ
"בסדר נחמיאס..." חייכתי נכנע, "אבל..."
"נחמיאס!!" אהובה, המזכירה התזזיתית נכנסה כרגיל בלי לדפוק בדלת, "הרכז של פרויקט 'להבים' בטלפון. הוא התקשר כבר שלוש פעמים. לא נעים לי" היא צחקקה בהתנצלות.
ההבעה האבהית התחלפה במהירות בהבעת מנהל קרירה. מדהים אותי בכל פעם מחדש, לראות איך כל שריר בפנים שלו יודע להסתדר במקומו תוך שניות.
"ובכן ישראל", דיבורו הצטחצח, "אני מקוה שתשקול את הצעתי בכובד ראש, ו... השתדל להחזיר לי תשובה עד הצהרים, ממ?" הוא הטה את ראשו והביט בי מעל משקפיו.
ביום השלישי ללימודים הצלחתי סוף סוף לתפוס אותה בחדר מורים.
"טוב שמצאתי אותך מאחורי ערימת הניירות!"
"אז עכשיו אתה אמור להגיד 'אחת-שתיים-שלוש', לא?" היא צחקה.
"אני אמור להגיד לך עוד כמה דברים בנוסף"...
היא טפחה קלות על הכיסא שלידה, מזמינה אותי ללא מילים לשבת.
הביטחון העצמי שלה לא היה מעיק. היא ידעה להשתמש בו ביד אמן, מסירה את שכבת המבוכה של חוסר ההיכרות כמו מנתחת מנוסה. התישבתי לידה, והתחלתי להסביר לה על בית הספר, על הכיתה שלה, ועל נתן- מוקד בעיות הכיתתי. ביומיים שחלפו היא הצליחה לקשור קשרים ראשוניים עם תלמידיה, והצוות נראה לה מאוד נחמד. "חוץ מכל מיני חונכים שמתעלמים ממני במשך יומיים..." היא חייכה.
סרוסי, אב הבית, נכנס לחדר המורים. הימים הראשונים ללימודים הם התקופה הכי שנואה עליו. כאדם ללא מצבורי מרץ מיותרים, הוא צריך לרקוד לצלילי חליליהם הצורמים של המורים המתלוננים שלנו. פה מזגן שלא פועל, שם מסמרים שתקועים בקיר ומפריעים לקשט את הכיתה, וסרוסי מוצא את עצמו מסתובב כל היום עם כלי עבודה ביד, ומסנן קללות לעבר כל מה שזז.
"סרוסי" היא פונה אליו בחיוך המתוק שלה.
"כן גיברת שירה, כן"
"אתה יכול לעזור לי?"
"בטח, מותק בטח! עד חצי המלכות"
סרוסי? חצי המלכות?
"רק חצי מלכות?" היא שואלת באכזבה מעושה.
"וולאק, נשים..." הוא אומר לי בחיוך ופונה אליה שוב "כל המלכות. קבלת את כל המלכות." הוא מחווה לה תנועת יד נדיבה. הנעימות השנונה שלה קילפה גם את שכבת הקשיחות המחוספסת של אב הבית.
"המזגן שלי בכיתה חלש מדי. חם לנו סרוסי. אתה יכול לקפוץ אחר כך לראות?"
"מוצוין! ככה הם לא יתקררו הילדים! חם זה מוצוין! טוב מאוד"
"אבל סרוסי...!" היא מוחה בקול ילדותי.
סרוסי מרים ידיים בחוסר אונים, ומחייך אלי. "זאתי אי אפשר עליה, הא?"
היא באמת מדהימה. תודה נחמיאס!
**************
"ישראל" נחמיאס פונה אלי לקראת חנוכה, "למען האמת, אני חייב להודות שמתחילת השנה לא הייתי כל כך בטוח לגבי המינוי שלך כחונך למורה צעירה." אני תולה בו מבט שואל. הוא מטה למטה את ראשו ומביט בי מעל למשקפיו. "תבין, שנינו יודעים שאתה מאלתר שיעורים, מבחנים ותכניות לימודים ברגע האחרון"
הוא צודק.
"נחמיאס! זה לא מדויק! אני..."
"אתה לא צריך להתנצל", הוא קוטע אותי בחיוך. "אתה מספיק מוכשר ואינטיליגנט, כדי שאסמוך עליך גם ככה. יש כאלה שנולדו עם שרביט המנהיג ביד." חייכתי נבוך כלפי שטף המחמאות. "אבל לומר את האמת- נראה לי שעם שירה אתה עושה עבודה נהדרת. הפתעתי אותה אתמול בכיתה, נכנסתי להקשיב במהלך שיעור" נחמיאס לא נמנה עם בעלי הרחמים, "מה אגיד לך? תיק כיתה מסודר, שיעור מובנה, קשר נפלא עם התלמידים" הם באמת אוהבים אותה. איך אפשר שלא? "מבחנים בשתי רמות, דפי עבודה ממצים. כל הכבוד ישראל!"
תליתי במאמץ חיוך רפה על שפתי.
"תודה נחמיאס, תודה" יצאתי מהחדר במנוסה מעודנת.
בים השקט של בטחוני העצמי החלו להתעצם גלים של חוסר שקט. מקומי הקבוע במרכז הבמה החברתית והחינוכית, הולך ונדחק. שירה יצרה קשר מעולה עם כל צוות המורים והמורות, והרעננות המחויכת שלה סחפה את כל הכיתה אחריה. תיק הכתה המסודר ודפי העבודה הממצים הם שלה. הם כל כך ממצים – שבחלק מהם השתמשתי גם בכיתתי. "אני יכולה להבין מי פה החונך?" היא קנטרה אותי בנזיפה מעושה.
נחמיאס הוא היחיד שעדיין חושב שהמחמאות מגיעות לי.
קרסתי על הכסא הראשון שמצאתי בחדר המורים. ככה זה ישראל, נשפתי בבוז עצמי. אתה רק מורה והיא אשת היי טק. בגלל זה אתה תשאר מורה, שמאלתר מבחן עשרים דקות לפני הזמן, והיא בעוד עשרים שנה תבוא לבקר אותך כמפקחת צעירה.
חיוך מריר התפשט על פני.
ואתה עוד חשבת שיצא משהו מהסיפור הזה, סנטתי בעצמי. היא נחמדה אליך, והשיחות ביניכם זורמות , אבל זה רק בגלל שהיא פשוט כזאת. אפילו עם סרוסי היא תצליח לנהל שיחה ערה.
גררתי רגליים לכיוון התא שלי. "שלום דנידין!" הכתב העגלגל שלה זרח מולי מתוך פתק על דלת התא "אני מבינה שרק חכמים זוכים לראות אותך. לאן נעלמת השבוע? השארתי הצעה לטיול שכבתי בתא שלי. צירפתי גם מפה למקרה שאינך מכיר את המסלול. חווה דעתך. שירה."
הסתכלתי במפה. המסלול עבר ליד בית שמש. בין צרעה לאשתאול. מסלול יפהפה. בטח שאני מכיר!
--------------------
לקראת סוף השנה החלו בעיות עם נתן. שירה דברה איתי עליו כבר כמה פעמים, אבל לא היה לי הרבה לחדש. בתחילת השנה נתתי לה קצת רקע עליו. בן בכור, לאמא שחיה לבד. האבא חי בחו"ל, שותה בירה בין הזיה להזיה. האמא עובדת כעוזרת ספרית, ונתן ממלא את תפקידה ותפקיד בעלה כלפי אחיו הקטן. לבית הספר הוא מגיע בטרינינג חם וגופית כותנה ארוכה. ללא קשר לטמפרטורה בחוץ. כיפה בוכרית שידעה ימים טובים יותר מעטרת את ראשו, משתפלת על עיניים שוחרות מריבה.
שירה דברה עליו בישיבה האחרונה. יש לו קשיים קוגניטיביים מגוונים. הוא מתקשה להבין גם כאשר עובדים איתו יחידנית. על הקשיים ביחסים הבין-אישיים היא כבר לא מדברת. החבר'ה כבר סימנו אותו כמדרגה די יציבה במעלה הסולם החברתי.
אמרתי לה, בלב חצוי, שהוא עשה התקדמות גדולה השנה. הוא באמת עשה! בשנה שעברה הוא היה סמרטוט מהלך. בתחומים רבים הוא קבל השנה צורה של תלמיד. היא לא הסכימה איתי. הדרישות הגבוהות שלה מעצמה, הביטו על הפשרנות הנינוחה שלי בעיניים מופתעות לרעה.
"זו לא נקראת התקדמות, ישראל. אחרי כמעט שנת לימודים שלמה, קיויתי שהוא יגיע רחוק יותר."
הצלצול שלח אותי לכתה עמוס מחשבות.
שיעור חשבון התחיל. השקעתי את מוחי בהקניית החומר החדש, סוגר את הדלת, מתבצר בממלכה הקטנה שלי. הסברתי והדגמתי, כתבתי תרגילים על הלוח, והזמנתי תלמידים לפתור. העשייה החייתה אותי.
הדלת נפתחה. שירה עמדה בפתח, חיוורת מעט.
"מה קרה?" קפצתי אליה
"את...אתה יכול...לבוא רגע...? לכיתה שלי...?"
כתבתי במהירות כמה עמודים על הלוח, ויצאתי בעקבותיה.
"זה שוב...נתן.." הקול שלה נסדק.
כאב עמוק על מצבה, התערבב עם תחושת גאווה על בקשת העזרה שלה.
כסא התעופף החוצה דרך הדלת. בפעם הראשונה השנה, היא אבדה שליטה על הכתה. נתן יצא עם התיק על הגב, הופך כל מה שנקרה בדרכו.
"שלושה תלמידים הפכו אותו לבדיחה כבר מהבוקר" היא מסבירה לי, מנסה להסוות את הרעד בקולה. "הוא הבליג והבליג עד שהכל התפוצץ"
תפסתי אותו.
"עזוב 'תי! אני יהרוג אותך! עזוב 'תי!! אני הולך הביתה!"
הגברתי את עצמת האחיזה. תעזור לי להצליח, רק הפעם, התפללתי. שירה הסתכלה עלי במבט אדום. הצמדתי את הפה לאוזן שלו.
"תקשיב נתן, אני מבין אותך..."
"עזוב 'תי! אל תגע בי!! אני הולך הביתה!!"
"תקשיב לי! גם לי נמאס להרגיש אפס. גם אני מיואש ממי שאני וממה שאני".
שרירים התרפו. עיניים התעגלו. שירה חזרה לכיתה.
"אני יודע. תאמין לי שאני יודע נתן. תאמין לי שאם הייתי יכול, גם אני הייתי זורק איזה כסא או שניים" הרשיתי לעצמי לעזוב אותו. הוא לא זז. "אבל- בינינו נתן- גם אם תזרוק אלף כסאות, אתה לא תרגיש יותר טוב מזה לא?"
נתן התישב על הרצפה. ישבתי לידו. דברנו כמעט כל השיעור. הוא ספר לי על הבית שלו, על אבא שלו, שהבטיח לו יום אחד לחזור. ואני ספרתי לו על שירה. בלי להזכיר שמות.
"וואלה המורה, לא ידעתי שגם בגיל שלכם, אתם עוד יכולים להיות עצובים מדברים כאלה" הוא חבק את ברכיו.
שירה הציצה אילינו. החיוך שלה שוב האיר אלי.
"וואלה נתן- גם אני לא", עניתי לו.
שירה נבלעה בכיתתה בטריקת דלת עדינה.
תגובות