בעזרת השם יתברך
יזהר
"דודי!" הקריאה השיגה אותי בהפסקה, מעשן סיגריה, "אני רוצה להריץ את יזהר למועצת התלמידים".
"יופי לילך", חייכתי אל הסטאז'רית שלי, "וכמה גרם של מחשבה השקעת בזה?"
"ידעתי שאתה תזלזל. תאמין לי, חבל שסיפרתי לך בכלל!"
לא התכוונתי להרגיז אותה.
"תקשיבי לילך", ניסיתי בטון מרוכך יותר, "זה לא ש..."
"זה לא שאני מזלזל" היא המשיכה את דברי בחיקוי די מדויק, "אבל יש דברים שנראים פשוטים..."
"והם לא כל כך" השלמתי.
ליזהר אין אבא, כך הסביר לי המנהל כשקבלתי את הכיתה בשנה שעברה, ולא ברור עד היום היכן הוא. האמא סבלה ממנו מאוד. היא נלחמת בעוצמה ראויה לציון את מלחמת הקיום שלה, וממש לא נותר לה זמן לגדל ילדים. יזהר- המשיך המנהל כשנימת הערכה מסוימת נשזרת בקולו- מגדל את עצמו, והוא עושה זאת מאוד יפה יחסית לילד בכיתה ה'.
"הילד הוא האמא והאבא של עצמו!" הטחתי בה. "אין לו בבית מי שינחם אותו אחרי ההפסד! אין לו מי שיכניס את האסון לפרופורציות נכונות! הוא לא מספק שבור לטעמך?"
הסיגריה התקרבה לסופה. שאיפה עמוקה נתחמה בענני עשן מחניק.
"ולמה אתה כל כך בטוח שהוא יפסיד?!" לילך הרימה את קולה.
"בגלל שיש לי רק שתים עשרה שנות ניסיון, ואת סיפורי סינדרלה הפסקתי לקרוא בגיל קצת יותר מוקדם ממך!!"
היא השתתקה.
"מה דעתך להוריד קצת אויר מבלון האגו שלך, ולענות לי לעניין?"
נשמתי עמוקות. לא הצלחתי להרגע כמוה.
"כולם יודעים שבבית הספר הזה הכל מכור. " התרסתי, " מי שההורים שלו מדפיסים בשבילו יותר סטיקרים ומדבקות פרסומת, או מי שמקובל בכיתה בגלל שהוא כדורגלן טוב- ייכנס למועצה! מי שלא- יוכרז כמפסיד מול כל בית הספר!" הקול שלי טיפס לדציבלים גבוהים, "לי לא בא לראות אותו במצב מביך כזה!"
לילך הסתכלה לצדדים.
"חשבתי לקיים איתך שיחת התיעצות עמוקה יותר", היא אמרה בקול מדוד, מעבירה מבטה אל הסיגריה הבוערת אל קיצה בין אצבעותי.
בדל נמחץ אל המאפרה, מצטרף לשותפיו לגורל.
"מצטער." עניתי ביובש, "דעתי אינה מספיק אטרקטיבית הפעם."
היא הסתובבה ללכת.
"מיושן שכמוני! חושב על טובת הילד!" קראתי אחריה.
יזהר עבר במקום, מסתכל על שנינו בבהלה.
שנינו אהבנו אותו. והוא ידע זאת.
אהבה עזה אהבנו אותו. שני זוגות עיניים שמלווים אותו- משחק בהפסקה עם חבר מזדמן, חוזר הביתה, גורר את רגליו וסוחב על גבו את ילקוטו הענק. כתפיו שחות כאילו כובד כל צרותיו מונח בילקוטו.
שנינו אהבנו אותו, כל אחד לפי דרכו.
אני הקשחתי כלפיו דרישות. בחיוך, בטפיחה גברית על שכם, משכתי את שמיכת התירוצים המוצדקים, שבה ניסה מדי פעם להתכסות.
והיא, תפרה לו שמיכה אחרת. מחממת יותר. מלאה בשיחות רכות. במילות עידוד שהצליחו לבודד אותו מן הקור ששרר בחייו.
"מה נשמע יזהר?" קראתי לעברו "מה אתה לחוץ?"
"לא... אני פשוט... שמעתי..."
"עזוב יזהר. ככה זה אנשים. רבים, צועקים- ולא מבינים שהם רוצים בדיוק את אותו הדבר." יזהר נרגע מטון דיבורי. "אין לך מה להיבהל מותק ". התקרבתי אליו וליטפתי את שערו.
----------------
"המירוץ למועצת התלמידים הוא חגיגה של ממש לדמוקרטיה בבית ספרנו" פתח המנהל בנאום חגיגי את שבוע הבחירות.
"שמעתם? " לחשה ברוריה המורה המבוגרת לחשבון, "הדיקטטור מדבר על דמוקרטיה!"
צחקתי. הזיקנה שקפצה על ברוריה, הטעתה את רואיה. היא נשארה חדה כתער.
"נצבים לפניכם עשרים תלמידים. שאפתנים ומוכשרים..."
"עם הורים שאפתנים לא פחות" תקעה ברוריה.
"מתוכם ייבחרו שלושה עשר. שלושה עשר מנהיגים צעירים שינסו להוביל אתכם, תלמידים, לעבר עידן חדש!"
מחיאות כפיים תמימות קטעו את נאומו המשולהב. המנהל הציג כל תלמיד, ובקש שיספר מדוע כדאי לבחור בו למועצה .
יזהר עמד ביניהם. בן כפר שהגיע לעיר. ידיו היו שמוטות לצידי גופו, ומבטו מבולבל. לילך נפנפה לו בכל כוחה. הוא חפש אותה במבטו.
"וכעת ליזהר קפלוב, מכיתה ו'!" רעם המנהל.
"אני... אעשה... אני רוצה שלכל אחד יהיה יותר... יותר טוב להיות בבית הספר הזה!" דיבורו היה מתוח, "אני מאמין שבחירה בי... היא... תעשה את בית הספר מקום ש... שיותר טוב ללמוד בו!"
מחיאות כפיים סוערות ליוו את נאומו הראשון. הם היו מוקדשות לבא אחריו בתור- ערן, בן כיתתו.
"ע-רן!! ע-רן!!" בית הספר שאג במקהלה אחידה.
הכדורגלן המוכשר, חייך בביישנות.
"אני לא אדבר הרבה, כמו שעשה יזהר." הוא לא הביט בו. "אני פשוט אעשה!!"
פני המנהל לבשו הבעת הערכה. הוא מחא את ידו האחת אל היד האוחזת במיקרופון.
"פוליטיקאי משופשף גדל כאן!", הוא חייך בסיפוק, "אני בטוח שעוד נשמע עליו".
"גם אני" ברוריה חזרה לעקוץ. טעם המרורים שהאכיל אותה ערן, היה עדיין טרי בפיה, "כולנו נקרא עליו בעיתון. במדור הפלילים!"
----------------------------
לילך עברה לידי, ידיה עמוסות במדבקות. "בחרו ביזהר לעתיד מזהיר".
"כל הכבוד. החצר מלאה במדבקות של יזהר"
היא הרימה אלי מבט חשדני.
"ביקרתי גם בדוכן הבחירות שהקמת בשבילו", המשכתי, "באמת מרשים."
"מה קרה?" היא הפטירה בציניות "אתה רוצה ג'וב במועצה?"
"תראי, אני עדיין חושב שהצעד שלך מוטעה. הוא יפסיד לילך." שתקתי לרגע. "אבל אני יותר ממעריך את הנכונות שלך להתגייס למענו".
"בשלוש השנים האחרונות, כולם סיפרו לי שבחינוך- צריך להאמין בתלמיד" היא דברה בביטחון. "והנה בא החונך שלי וממחיש לי את זה כל כך יפה..." היא סיימה בלעג מריר.
הבטתי החוצה. הדוכן של יזהר רחש פעילות. שני תלמידים מכיתה ד' לבשו חולצות עם הכיתוב "מאמינים בך יזהר", וחילקו דפי מידע לכל דורש, וגם למי שלא. יזהר עמד במרכז, משוחח בחיוך עם שני חברים לכיתה.
"תראה כמה טוב זה עושה לו!" הצטרפה אלי לילך לתצפית.
מהקומה השנייה התנוסס שלט בד שנמתח עד לחלון הקומה הראשונה. "יזהר לניצחון!" זעק ממנו כתב ידה של לילך.
"תגידי מיידלע", ברוריה התענינה, "מי מארגן לקפלוב את כל זה? אמא שלו? איך יש לה זמן לזה? היא אם חד הורית לא?"
---------------------
ליום הבחירות יזהר הגיע בלבוש חג. לילך הביטה בי בהפסקה בעיניים עייפות.
"אם נשארה לך טיפת נשמה, אחרי השתים-עשרה-שנות-ניסיון שלך – תתפלל שהוא יצליח."
התפללתי.
המנהל אחז במיקרופון, שבע רצון מהמתח שהשתרר בחצר. על בימה קטנה עמדו עשרים המתמודדים. הוא ברך את כולם, ודבר על חשיבות התהליך שהתרחש בשבוע האחרון בבית ספרנו. לילך עמדה לידי. שנינו הבטנו ביזהר. פניו הרציניות לא הבחינו במבטינו הדואגים. הוא עמד זקוף, גופו השחוח כאילו נכון למשימה החדשה.
"... ואלה רבותי, שמות התלמידים שנבחרו למועצת התלמידים לפי סדר האל"ף בי"ת:
יערה בן טובים, גבריאלי מרדכי, הירשפלד אורי..."
יזהר חפש את לילך במבטו. היא חייכה אליו. פניו אורו כשזיהה אותה. הרמתי אליו את ידי בתנועת נצחון. חיוכו התרחב.
"ניצני חיים, סמכה יונתן, עדיקא שיראל..."
"מה אתם כל כך מתוחים חבר'ה" , ברוריה התקרבה אלינו, "אפשר לחשוב שהבן שלכם עומד שם על הבמה..."
"צדיקיאן ערן, שולימני אבישג. "
---------------------------
המנהל ירד לברך את הנבחרים.
יזהר נשאר עומד לבדו על הבמה. מביט מגבוה על חבריו הצוהלים.
"נו", ירתה ברוריה, "מי יאסוף את השאריות של הילד המסכן הזה? האמא האמביציוזית שלו?"
לילך הביטה אל הבמה בשתיקה.
"צריך להחזיר אותו לפרופורציות" לחשתי לעברה בקול חנוק.
היא הנהנה.
נגשנו אליו.
"יזהר." לילך ניסתה, "אתה... אתה היית..." הוא הביט בה בעיניים עגולות. עצובות.
"תקשיב גבר" ניסיתי אני, "... אתה ...ממש..."
"אני ניסיתי!" יזהר ירד אלינו למרגלות הבמה. "בזכותך ניסיתי!" הוא פנה ללילך.
"עכשיו יש לי מועצת אחרת. מועצת הבית שלי. שמה אני תמיד היושב ראש." הוא חייך חיוך קטן. "יש לשלומי, אחי הקטן, יום הולדת בעוד יומיים. יש לכם רעיון איך להפתיע אותו?"
