בס"ד

 

מבֵּין סלעים, אור החל מתנוצץ,

מזריח כותרות העלים,

מאיר ערוגות גנים.

והם בוכים, מאושרים,

פורחים בשירה,

מגלים תפילה.

שירת ההוויה.

כל ציץ וכל שיח,

עורגים לאורה,

משתפכים בתחינה,

מרווים צימאונם.

והיא עולה מעלה,

מכל חלקי ההוויה,

מִדבקת בזרמי עונג וכסיפה,

תפילת איש או אישה,

אשר נושאת אותה אל מקורה.