השבת הראשונה ללא כביסה "אמא, פתחי את שק הכביסה, למעלה יש פריט אחד שאני צריך דחוף. אני אעזור לך ונכבס הערב". אנחנו אוכלים ארוחת ליל שישי מסורתית. כל המשפחה יחד. לפני שאני מגישה את האוכל, אני מהרהרת. מהו אותו פריט חשוב שאתה זקוק לו דחוף. אולי מדים, אולי סרבל טיסה. הנכדים והארוחה מסיטים את דעתי. לאחר הארוחה אתה מזכיר לי שוב:" אמא, אני צריך את הפריט העליון בשק הכביסה, פתחי אותו בבקשה". אני נגשת אל סלסלת הכביסה ופותחת את השק. אפילו לא השתהיתי לראות שהוא מצומק ואוורירי. הרי תמיד השק הזה מתפוצץ מרוב בגדים. לפעמים עובר שבוע ולפעמים שבועיים שאיננו מתראים. ואז הכביסה מצטברת. אולם היום השק ריק כמעט ואוורירי. אני מתירה את השק ומה רואות עיני? השק מלא פרחים. "הבאת לי פרחים לשבת בתוך שק הכביסה"? אני שואלת. "לא אמא, ידידה שלי עברה דירה והורישה לי את מכונת הכביסה שלה. הפרחים הם כתודה על כל השנים שכבסת לי את הבגדים". עכשיו כבר שבת בבוקר, וסל הכביסה ריק. רק הפרחים על השיש מזכירים לי את ימי הכביסה. במוצ"ש הייתי מפרידה את בגדיך לפי צבעים. אח"כ מכונה אחר מכונה מטפלת בבגדיך באהבה. גם כשלא שוחחנו ידעתי מה עבר עליך. אם טסת פעם או פעמיים השבוע, על פי כמות הגרביים. כשבילית היו בשק בגדים יפים, וכש"סתם" עבדת ידעתי על כל ימי העבודה על פי הגופיות הלבנות. לעיתים נשארו כרטיסים לסרט או פרסום על מבצע במסעדה בכיסי המכנסיים וידעתי שבילית השבוע. קשה עלי השבת הראשונה ללא הכביסה שלך , שי. שרונה גולדברג