מראה משגע אני נוסעת לדגניה מכיוון יבנאל. הכנרת מתגלה כסוד. תחילה מתגלה רק פינה קטנה, משולש קטן בזוית השמאלית של קו האופק, מתחת לפני הים. ואח"כ בכל הדרה הכחול. השער בפתח הקבוץ נעול. אני נכנסת בפשפש שבצד הימני של השער. ואז מטפסת בשביל המאובק אל הבית. בבית חדר אחד. במרכז החדר שולחן אוכל מרובע מעץ מכוסה בזכוכית. מתחת לזכוכית השקופה תמונות אשתך וילדיך שנספו בשואה. מסביב לשולחן ארבעה כסאות עץ. בפינת החדר כורסא המורכבת משתי כריות המונחות על מסגרת עץ. ליד הכורסא כוננית ספרים. בקצה החדר המיטה שלך. על הכוננית קערה מלאה בננות בשלות מידי וריחן ממלא את החדר. מבעד לדלת החדר יוצאים אל חדרון בצורת מסדרון ובו מיטת שדה. זו המיטה שלי. בכניסה לחדר מטבחון וגם הוא בנוי כמסדרון צר. לידו המקלחת והשירותים. הכול בסיסי וצנוע. בחדר זה עוברים עלי רגעי הילדות הנפלאים ביותר. כאן אין תחרות עם חברותיי שברמת-גן. איני צריכה להכין שעורים. איני צריכה ללבוש בגדים מפוארים. אפשר סתם להסתובב במכנסים קצרים וחולצה. לפני הבית מרפסת מקורה ועץ נותן צל. אחר הצהריים מתכנסים כל חבריך וילדיהם, שותים כוס תה ונרגעים מהחום והלחות. אתה מכבד את כולם בתמרים שהוצאת מהם את החרצנים ומלאת אותם באגוזי מלך. דוד אביגדור, אין לי תמונה מצולמת של חדרך. אך את מראהו המשגע אני נושאת איתי תמיד. בכל פעם שאני מדמיינת לעצמי את חדרך, עולה בי אותה תחושת אושר שחוויתי ברגעים הנפלאים של ילדותי. שרונה גולדברג