אחרי ימים כה טובים
הגיע רגש ישן
הגעגוע.
מלראות אותך כל יום
כל היום
לפעם ביומים
וגם זה לכמה שעות
שכולם מפריעים.
ניהיה נורא .
עוד לא יצאתה מהחנייה
וכבר זלגו הדמעות.
ידעתי שטוב לי מידי בשביל שזה
בשביל שזה ישאר הרבה זמן.
ולחשוב שיש לי עוד משו כמו שנה לסבול את זה.
שלא נדבר על הצבא.
כל כך קשה לי
ולך זה מוזר שבכלל עצוב לי.
כאילו זה מובן מאליו.
ואנשים בחוץ לא יותר עוזרים.
הם רק מוסיפים בעיות.
והדמעות זולגות וזולגות
מרטיבות את הפנים
את החולצה.
ולהמשיך לבכות אני ממש לא רוצה.
אני רוצה להבין כמוך שזה טוב לנו.
שככה נתרגל ובסוף שתיהיה בצבא יהיה לנו קל.
אבל לא יודעת ..
הדמעות כבר חונקות לי את הגרון
ולהחליף את הנוחכות שלך בשיחות טלפון
לא כל כך עוזר.
אולי רק בזה שאתה לא רואה את הדמעות.
אני אוהבת אותך יותר מידי אני חושבת.
אני מפחדת שזה בסוף יפחיד אותך..
תגובות