איכסה לי הבוקר. איכסה כי אני מודאגת. אין בליבי חיוך הבוקר אין חיוך כי אני כועסת. אני לא אוהבת להיות במעגל הקסמים הזה. יחד עם זאת אני מניחה לעצמי לזרום איתי עם האיכסה עם הכעס עד שהכל מתפוגג ויש בי הכח לראות אחרת. אני רגילה לחטט בכאב אולי אפילו אוהבת לפתוח את הפצע ולהוציא את המוגלה עד זוב דם רק אז אני נרגעת ויוצאת מהרחמים העצמיים. אז אני מתמלאת בכח כח עצום הנובע מתוכי המזכיר לי את כל התובנות המראה לי עוד אפשרויות ואני מביטה בעצמי מהצד מבפנים החוצה ופנימה שוקעת, טובעת עולה וצפה על הגב ידיי פרושות לצדדים ובעודי מתמזגת עם הגלים אני מבינה ששלפתי עוד שורש רע ושתלתי במקומו פרח בגינה. זה לא אומר שיצאתי ממעגל הקסמים הזה זה אומר שאני בדרך בעיצומו של תהליך וזה בסדר יש לי סבלנות, אלוהים שלי לא מאכזב אותי הוא מוליך ואני הולכת, מתמלאת בביטחון פנימי מהעוגן התקוע עמוק באדמת הנצח כשורש עתיק יומין המעז סוף סוף להפיץ את פרחיו לחלוק אותם ולענג את כולם ביופי, בריח, במנוחה בשלווה ובשפע שהם מקרינים. האדמה פורייה ושורשיי כבר מזמן מאוחדים עם אלה של האחרים. לכן, שדות הפרחים הם אין סופיים ומכיוון שמדובר בשורשים שונים ומגוונים אלו הם גם פרדסים מטעים, כרמים, יערות נהרות ואוקיינוסים של פוריות ואהבה ואני יכולה לחלוק בשפע הזה כי ממילא הוא לא רק שלי, אני רק גיליתי שהוא קיים פה בשבילי. גם בשבילי.